תלונתם של בני ישראל במדבר חושפת כיצד תשוקה עזה וגעגועים מעוותים את הזיכרון ההיסטורי. מתוך כמיהה למזון גשמי, העם מדחיק את תלאות השעבוד והעינויים שחווה במצרים, ושוקע בנוסטלגיה רומנטית אל עבר מאכלים פשוטים. תלונה זו אינה רק בקשה לגיוון קולינרי, אלא ביטוי לנפש הנמשכת אל החומריות ומואסת במזון הרוחני והשמימי שניתן להם.
כאשר העם מזכיר את הַדָּגָה, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שמדובר במיני דגים שונים שדגו בנילוס. עם זאת, יש המדקדקים בשימוש במילה הַדָּגָה במקום "דגים" או "דג". מילה זו מתארת לרוב דגים מתים ומסריחים שכבר עמדו כמה ימים, בניגוד לדג חי וטרי [רבנו בחיי, תולדות יצחק, הכתב והקבלה]. לפי פירוש זה, המצרים נתנו לישראל בכוונה את הדגים המעופשים והמזיקים ביותר כחלק מגזרות העינוי, אך כעת, מרוב תאווה, בני ישראל זוכרים אפילו את המזון הנחות הזה לטובה. מנגד, יש המפרשים כי הַדָּגָה אינה מתייחסת לדגים כלל, אלא היא מלשון ריבוי (כמו "וידגו לרוב"), ורומזת לשפע הירקות והפירות שהיו בארץ מצרים [דעת זקנים, בכור שור].
המילה חִנָּם מעוררת מחלוקת עמוקה בין הפרשנים, שכן קשה להניח שהמצרים, שאפילו תבן לא נתנו לישראל, חילקו להם מזון ללא תמורה.
גישה אחת מפרשת את המילה כפשוטה, כלומר המזון היה בחינם או בזול ברמה כזו שנחשב לחינם [אבן עזרא, שד"ל, רלב"ג]. נהר הנילוס היה עולה על גדותיו ומשקה את הגנים, וכאשר המים נסוגו, הדגים היו נלכדים בגומות ובשדות, וכך בני ישראל יכלו לאסוף אותם יחד עם הירקות ללא מאמץ [תולדות יצחק, חזקוני, הדר זקנים]. בנוסף, המצרים העבידו את ישראל בשאיבת מים או במשיכת רשתות הדיג, ובתמורה נתנו להם את הדגים הקטנים וחסרי הערך [רמב"ן]. יש אף המציינים כי המצרים נהגו לספק לפועלי הכפייה שבנו את הפירמידות שפע של שומים ובצלים זולים כדי להחזיקם בחיים ולעודדם בעבודה [שד"ל, אם למקרא].
הגישה השנייה, המדרשית, טוענת כי חִנָּם משמעותו "חינם מן המצוות" [רש"י, תורה תמימה, שפתי חכמים, צאינה וראינה, ברכת אשר על התורה]. במצרים, בני ישראל קיבלו את מזונם ללא כל התניה מוסרית או דתית. במדבר, לעומת זאת, ירידת המן וההשגחה האלוהית היו תלויות בקיום התורה והמצוות. התלונה היא למעשה ניסיון לפרוק עול ולהתגעגע לחיים שבהם המזון אינו דורש מחויבות רוחנית. דעה נוספת קושרת את המילה חִנָּם לפריקת עול בתחום חיי המשפחה, ומפרשת שהעם בכה על איסורי העריות שניתנו להם, שכן בעבר יכלו לקחת נשים מקרובותיהם "בחינם" ללא הגבלה [תורה תמימה].
הפסוק ממשיך ומפרט רשימה של ירקות: הַקִּשֻּׁאִים (מלפפונים), הָֽאֲבַטִּחִים, הֶחָצִיר (כרישה), הַבְּצָלִים וְהַשּׁוּמִים. הפרשנים תמהים מדוע בחרו בני ישראל להתגעגע דווקא לפירות וירקות פשוטים אלו, ולא לפירות יוקרתיים יותר. התשובה הפשוטה היא שאלו היו המאכלים הזמינים להם כעבדים, בעוד שפירות חשובים לא ניתנו להם מעולם [רבנו בחיי]. ירקות אלו שימשו לרוב כמתאבנים, כקינוח או כתבלינים חריפים שנועדו ללוות את הפת והבשר [העמק דבר, חזקוני]. המן, לעומת זאת, היה מזון מושלם ומתוק, ובני ישראל, מתוך גרגרנות, חיפשו טעמים חריפים ועוקצניים כדי לעורר את התיאבון [בכור שור].
רשימת המאכלים מעידה גם על נטייתם החומרית של המתלוננים. בעוד המן היה מזון פשוט, שמימי ורוחני שנועד לחדד את השכל, המאכלים שהוזכרו גדלים ביסודות המים והעפר. בחירתם להזכיר דווקא ירקות ודגים מבטאת את שקיעתם בתאוות הגוף ובחומר, והתרחקותם מההתעלות הרוחנית שהמן הציע [רבנו בחיי].
נקודה מרכזית נוספת העולה בקרב הפרשנים נוגעת לתכונותיו של המן אל מול ירקות אלו. מסורת ידועה קובעת כי המן היה מסוגל לקבל כל טעם שבעולם לפי רצונו של האוכל. אם כך, מדוע התלוננו על חסרונם של מאכלים אלו? הפרשנים מסבירים כי טעמם של חמשת המינים הללו היה החריג היחיד. המן לא הפך לטעמם של הקישואים, האבטיחים, החציר, הבצלים והשומים. הסיבה לכך אינה עונש, אלא חסד אלוהי: מאכלים אלו, ובמיוחד הַקִּשֻּׁאִים ששמם מעיד על כך שהם "קשים" לגוף, נחשבים למזיקים עבור נשים מעוברות ומיניקות. ה' מנע מהמן לקבל טעמים אלו כדי להגן על בריאות העם, אך בני ישראל הפכו את החסד הזה לעילה נוספת לתלונה [רש"י, תורה תמימה, שפתי כהן, רבנו בחיי].