תאוות הבשרים של בני ישראל מגיעה לשיאה בהסתערות המונית וחסרת מעצורים על השלו שירד ממרום. איסוף העופות נמשך ברציפות יום ולילה, מתוך רעבון עמוק של עם שקץ במזון האחיד של המן.
מעבר לתאווה הפיזית העזה לאכול ולשבוע [ספורנו, ביאור יש"ר, שטיינזלץ], הבהילות לאסוף כמות כה גדולה נבעה מחוסר אמון בהבטחתו של משה שהבשר יספיק לחודש שלם [רש"ר הירש]. אגירת הבשר לימים רבים הוכיחה כי העם לא הסתפק בסיפוק התאווה הרגעית, אלא פעל מתוך מרדנות, ולכן נענש מיד [מלבי"ם]. מנגד, יש הסבורים כי ההתנפלות על הבשר נועדה להסוות חטא אחר; העם ידע שייענש, אך רצה להראות שעיקר חטאו ותאוותו היו לבשר, ולא לעריות, דבר שהיה מחשבתם הנסתרת [אלשיך].
התורה מדגישה כי אפילו הַמַּמְעִייט, כלומר מי שאסף את הכמות הקטנה ביותר מבין כולם, אגר שלל רב. יש המפרשים כי מדובר באנשים עצלים, חיגרים או חסרי בריאות גופנית [רש"י, ביאור יש"ר]. לעומתם, גישה אחרת מסבירה כי הכמות המועטת לא נבעה מעצלות, אלא ממגבלות טכניות של גודל המחנה. אדם שחנה באמצע המחנה נאלץ ללכת מרחק רב הלוך ושוב, וביממה וחצי של איסוף יכול היה להספיק בדיוק עשרה מסעות הבאה [העמק דבר, הכתב והקבלה].
באשר לביטוי עֲשָׂרָה חֳמָרִים, רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר במידת נפח עצומה, שכן חומר אחד שווה לשלושים סאה, כך שכל אדם אסף לפחות שלוש מאות סאה של בשר [בכור שור, חזקוני, הכתב והקבלה]. אולם, יש החולקים וטוענים כי עופות אינם נמדדים במידות נפח, ולכן יש לפרש את המילה "חמרים" מלשון ערימות. כלומר, כל אדם צבר לעצמו עשר ערימות גדולות של שלו [שד"ל].
בשל הכמות העצומה שלא ניתן היה לאחסן בכלים, הכתוב מתאר כי בני ישראל וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ. הפירוש המקובל הוא שהם פרסו את הבשר השחוט בשטחים רחבים סביב המחנה כדי לייבשו בחום השמש ולשמרו לזמן רב שלא יסריח, כפי שהיה נהוג במצרים [אבן עזרא, ביאור יש"ר, שטיינזלץ, שד"ל, רש"י, גור אריה]. פירוש שונה לחלוטין מציע כי השטיחה מתייחסת לפריסת רשתות וחרמים במטרה לצוד את העופות שעופפו בגובה [בכור שור].
רובד פרשני נוסף מבוסס על חילוף אותיות, ודורש לקרוא את המילה כאילו נכתב "וישחטו". דרשה זו באה ללמד שהשלו הצריך שחיטה כשרה, ושבני ישראל התחייבו עונש כליה משום ששחטו את בשר התאווה מחוץ למחנה [תורה תמימה, צפנת פענח, שד"ל]. בסופו של דבר, אכילת השלו שיקפה את מצבו הרוחני של כל פרט: הצדיקים אכלו אותו בשלווה, בעוד שעבור הרשעים האכילה הפכה למקור של כאב וייסורים [תורה תמימה].