תגובתו של משה להבטחת ה' לספק בשר לעם שלם במשך חודש ימים, מציבה אתגר תיאולוגי עצום. גדול הנביאים נשמע כמי שמטיל ספק ביכולתו של בורא עולם, ותוהה האם יש בנמצא די משאבים כדי להשביע המון כה רב.
הפרשנים מתעכבים תחילה על בחירת המילים המדויקת בפסוק: הפועל יִשָּׁחֵט מתייחס לבהמות הדורשות שחיטה כהלכתה, בעוד לגבי דגים משתמש הכתוב בפועל יֵאָסֵף, שכן דגים, וכן חרקים מסוימים, אינם טעונים שחיטה אלא די באסיפתם [תורה תמימה, אבן עזרא, חזקוני]. המילה וּמָצָא מתפרשת לרוב במשמעות של יספיק ויהיה די הצורך [רש"י, ביאור שטיינזלץ, אוהב גר].
סביב מהות שאלתו של משה התפתחה מחלוקת קלאסית. מחד, יש הסבורים כי דברי משה נאמרו כפשוטם: הוא אכן פקפק ביכולת הפיזית לספק בשר לכולם במדבר בדרך הטבע. מכיוון שחטא זה נעשה בסתר, בשיחה אישית מול ה', התורה חסה על כבודו של משה ולא דקדקה עמו בגלוי [רש"י, מזרחי, מיני תרגומא]. מאידך, גישה זו עוררה התנגדות עזה בקרב פרשנים רבים שטוענים כי לא ייתכן שמי שהעיד עליו ה' "בכל ביתי נאמן הוא" יפקפק ביכולת האל. לכן, הם מפרשים שמשה כלל לא פקפק ביכולת, אלא במוסריות המהלך. משה טען: האם תעשה להם נס, תאכיל אותם בשר ולבסוף תהרוג אותם? הדבר משול לאדם שאומר לחמור "אכול שק שעורים ואחר כך אחתוך את ראשך". על כך השיב לו ה' כי אם לא ימלא את בקשתם, העם יטעה לחשוב שקצרה ידו, ולכן עדיף שימותו ובלבד שלא ייווצר חילול ה' [רש"י, מזרחי].
גישה שונה לחלוטין מעבירה את קושיית משה מהמישור התיאולוגי למישור ההלכתי והלוגיסטי. משה ידע היטב שה' יכול לספק בשר, אך הבעיה הייתה שבאותה עת נאסר על ישראל לאכול בשר חולין, וכל בהמה הייתה צריכה להיות מוקרבת כקורבן שלמים במשכן. משה תהה כיצד יוכלו אהרון ובניו, שהיו הכהנים היחידים, לשחוט, לזרוק את הדם ולהקטיר את החלבים של מאות אלפי בהמות. לכן הזכיר משה את הדגים, שאינם דורשים הקרבה ואסיפתם קלה יותר. תשובת ה' הייתה שיספק להם את השְׂלָו – מין עוף שאינו מובא כקורבן ואינו דורש את עבודת הכהנים, ובכך נפתרה המצוקה [פני דוד, רא"ש, צאינה וראינה, הדר זקנים]. בנוסף לקושי ההלכתי, משה חשש מהזוהמה, הדם והרפש הרבים שייווצרו משחיטה המונית שכזו במחנה, וביקש שהבשר יגיע באופן שלא יגרום לטרחה ומאיסות [אדרת אליהו].
רובד נוסף בפסוק נוגע להבנתו של משה את דרכי ההשגחה. משה הניח שניסים גלויים, הדורשים בריאה חדשה או שינוי סדרי טבע, נעשים רק לטובה ולמען הצדיקים. מכיוון שהעם חטא והכעיס את ה' בתלונותיו, משה היה בטוח שה' לא יחולל עבורם נס על-טבעי, ומכאן נבעה תמיהתו כיצד יסופק הבשר בדרך הטבע ללא נס [הטור הארוך, גור אריה, דברי דוד, חתם סופר].
לעומת כל אלה, קבוצת פרשנים מציעה כי שאלתו של משה התמקדה באופיו הבעייתי של העם ולא ביכולותיו של ה'. המילה וּמָצָא אינה מתייחסת לכמות המזון, אלא לסיפוק הנפשי של העם. משה טוען כי הם אינם רעבים באמת, אלא מחפשים עלילה ותירוץ למרוד. לכן, גם אם תאסוף להם את כל צאן ובקר שבעולם ואת כל דגי הים, הדבר לא וּמָצָא לָהֶם – כלומר, לא יספק אותם ולא ישקיט את תלונותיהם, כי מיד ימצאו עילה חדשה לתלונה וידרשו דבר אחר [ספורנו, ביאור יש"ר, כלי יקר, מיני תרגומא].
לבסוף, יש המפרשים את המילה וּמָצָא מלשון עונש, כמו בביטוי "ומצאוהו רעות רבות". לפי פירוש זה, משה, כרועה הנאמן של ישראל, מתחנן ומבקש מה' שאפילו אם יביא להם בשר ודגים, הדבר לא יהפוך להם למוקש ולעונש כבד, ושתשובת ה' "היד ה' תקצר" משמעותה נכונות להקטין ולצמצם את העונש בזכות תפילתו של משה [הכתב והקבלה].