גל של ייאוש שוטף את מחנה ישראל, לא כהתקוממות אלימה, אלא כבכי קולקטיבי המהדהד מכל בית. רגע זה מהווה משבר עמוק, המעורר חרון אף אלוהי ופוגע קשות במנהיגות.
הכתוב מתאר את העם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו ואת התופעה שבה אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ. ברמה הפשוטה, המשפחות המורחבות התאספו יחד ובכו בפומבי כדי לפרסם את תלונותיהם בגלוי, כעין מנהג אבלות על אדם מת [רש"י, אבן עזרא, בכור שור, ברכת אשר על התורה]. לא מדובר בהפגנת המונים בכיכר המרכזית, אלא בייאוש מידבק שבו השכנים ראו זה את זה בוכים מתוך אוהליהם [רש"ר הירש, שטיינזלץ], מתוך אנוכיות ודאגה לתאוותם הפרטית מבלי להתחשב בצרת חבריהם [חתם סופר].
עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעם לא בכה רק בחיק המשפחה, אלא בכה על עסקי המשפחה. כלומר, הבכי נבע מתרעומת על איסורי העריות שהגבילו את קשרי הנישואין שלהם, כאשר הבקשה לבשר שימשה למעשה שם קוד לתאוות בשרים [שפתי כהן, דברי דוד].
פרשנים רבים מתמודדים עם השאלה מדוע התעורר הבכי דווקא עכשיו, הרי איסורי העריות ניתנו כבר במעמד הר סיני. יש המסבירים כי העם לא רצה לערבב את הבכי עם שמחת מתן תורה [ריב"א, צאינה וראינה], או שהיו טרודים קודם לכן בחטא העגל ובהקמת המשכן, ורק כעת כשהחלו לנסוע התפנו לחשוב על ענייני אישות [משכיל לדוד]. דעה אחרת גורסת כי פרטי ההלכות הללו נמסרו להם רק סמוך לנסיעתם [מזרחי]. הסבר נוסף קושר זאת לחלוקת העם למחנות נפרדים, מה שמנע מהם להתערבב עם שבטים אחרים והבליט את איסורי החיתון בתוך המשפחה הקרובה [שפתי חכמים]. מנגד, יש שרואים בבכי געגוע למצרים, שם חיו ללא עול מצוות ומגבלות מוסריות כלל [גור אריה].
חלק מהמקורות קושרים את הבכי למן עצמו. המן, שירד בדיוק בפתח אוהלו של כל אדם, חשף בפומבי סודות משפחתיים והעיד מי הוא אביו האמיתי של כל ילד, ובכך מנע מהם לחטוא בעריות [שפתי חכמים, צאינה וראינה]. בנוסף, מכיוון שהמן נבלע באיברים ולא ייצר פסולת, העם לא נזקק לצאת לשדות, המקום שבו היו רגילים לחטוא בעבר [יריעות שלמה].
תגובת השמיים והארץ למשבר היא חריפה. וַיִּחַר אַף ה׳ מְאֹד משום שהעם לא נכנע לפיתוי רגעי, אלא בחר לעורר את יצר הרע במכוון [אור החיים]. הם הפגינו כפיות טובה מוחלטת כלפי המן הרוחני והעדיפו תאוות גשמיות ועכורות [שפתי כהן, ביאור יש"ר], כשהם מטילים ספק בעצם יכולתו של ה׳ לפרנס אותם [תולדות יצחק]. הכעס התעצם משום שאפילו האנשים שזכו שהמן ירד ממש לפתח אוהלם הצטרפו למרד [מלבי"ם].
במקביל, המצב היה וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע. משה חווה שבר מנהיגותי עמוק כשראה שהעם שאותו ניסה לרומם לפסגות רוחניות בוכה על תאוות בשרים [רש"ר הירש]. הוא נפגע אישית מכך שהעם זלזל במן, מתנה שניתנה בזכותו [צרור המור, שפתי כהן]. יש המפרשים שמשה כלל לא הבין את עומק הכפירה או את תאוות העריות שמאחורי הבכי, אלא פשוט הזדעזע מעצם התלונה וחשש מהעונש הכבד שיושת עליהם [תולדות יצחק, ביאור יש"ר, העמק דבר]. מנגד, יש הסבורים כי מה שהיה רע בעיני משה הוא דווקא חרון האפו העז של ה׳ על עמו, שכן כמנהיג הוא חש כאב ואחריות על צאן מרעיתו [אור החיים, קונטרס חיבה יתירה].