משה רבנו מגיע לנקודת שבר ומבטא כאב עמוק נוכח כובד משא ההנהגה. זעקתו לה' חושפת את הלחץ העצום שבו הוא שרוי כשהוא ניצב לבדו מול אומה תובענית, כשהוא חש חוסר אונים אישי ופגיעה במדרגתו הרוחנית בעקבות דרישותיהם החומריות.
תלונתו של משה נפתחת בשאלה לָמָה הֲרֵעֹתָ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשה חוזר אל תחילת שליחותו, ותוהה מדוע כפה עליו ה' את התפקיד בניגוד לרצונו, בשעה שהתחנן לשלוח מישהו אחר [ספורנו, אבן עזרא, ביאור יש"ר]. עצם ההגדרה של התפקיד כ"רעה" מוסברת בכמה אופנים: יש שרואים בכך ביטוי לסבל שנגרם למשה מההכרח להתמודד עם עם טרחני וסרבן [אור החיים]. אחרים מסבירים כי משה חש שחוסר יכולתו לספק את צורכי העם גורם להם נזק, ולכן השליחות עצמה הופכת עבורו לאסון אישי ולחוסר תוחלת [רש"ר הירש]. בנוסף, משה מרגיש את תלונות העם כאילו הן רעה אישית שפוגעת בו, מכיוון שאין ביכולתו להשקיט את רוחם [העמק דבר].
לעומת זאת, יש המפרשים את המילה הֲרֵעֹתָ לא מלשון רע וסבל, אלא מלשון רעייה והנהגה – משה שואל מדוע שמת אותי לרועה יחיד על האומה [הכתב והקבלה]. גישה נוספת קושרת את התלונה לפער הרוחני: משה, שנמצא במדרגה נבואית עליונה וניזון ממן רוחני, רואה עיסוק באספקת בשר גשמי כהשפלה וירידה ממדרגתו, ולכן הדבר נחשב בעיניו כרעה [מלבי"ם]. כמנהיג יחיד, משה גם חושש שכל אשמת העם ומידותיהם הרעות ייזקפו לחובתו האישית, והוא מעדיף למות זכאי מאשר לשאת באחריות לחטאיהם [אלשיך].
בהמשך שואל משה וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן. יש הסבורים כי משפט זה הוא מאמר מוסגר, והפסוק למעשה מדלג עליו כך שהשאלה מדוע ה' הרע לו מתחברת ישירות להטלת המשא עליו [שד"ל, רש"ר הירש].
המילה מָצָתִי נכתבה ללא האות אל"ף (במקום מצאתי). בעוד שחלק מהפרשנים רואים בכך תופעה דקדוקית רגילה של השמטת אותיות שורש בסוף מילה [אבן עזרא, חזקוני, ביאור שטיינזלץ], אחרים דורשים את החיסרון: יש המפרשים שהמילה רומזת למילה "מצוי", כלומר משה קובל שאפילו קורטוב מועט של חן הוא לא מצא [אור החיים]. אחרים קושרים זאת לשורש מ.צ.ה (למצות ולשאוב), המבטא את תחינתו הנואשת של משה שניסה למצות כל בקשה כדי לא להישלח לתפקיד, מתוך חוסר ביטחון שמוכיח את חוסר התאמתו [רש"ר הירש]. דעה נוספת קושרת את חסרון האל"ף לפסוק בספר איוב ("ערום יצתי"), ומסבירה שמשה מביע ייאוש כה עמוק עד שהוא אומר שאם אין לו חן בעיני ה', מוטב היה שלא יצא כלל מבטן אמו [קיצור בעל הטורים].
החן שמשה ציפה לו היה יכול לבוא לידי ביטוי בשני אופנים: או על ידי מתן עוזרים שיחלקו איתו את העול הכבד [ספורנו, אור החיים], או על ידי הענקת היכולת לספק מיד את כל תאוות העם. אילו היה בידו הכוח לתת להם בשר מיד, העם היה נמנע מלהידרדר לתלונות חמורות יותר ולחשיפת חטאיהם האמיתיים, כגון התמרמרות על איסורי העריות [הכתב והקבלה, אלשיך].
את סיום הפסוק, לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא, מפרשים כפעולה של הנחת העול [ביאור שטיינזלץ], או כציון הסיבה שבגללה משה טוען שלא מצא חן [אור החיים]. המילה מַשָּׂא מתפרשת לרוב כעול ההנהגה, אך יש המפרשים אותה במשמעות של תאווה, משאלה, או מנת מזון. לפי פירוש זה, המילה לָשׂוּם פירושה לספק ולהמציא – משה תוהה מדוע הוטל עליו לספק את תאוות המזון של העם [הכתב והקבלה]. על כך מוסיפים, שמשה טוען כי תפקידו כמנהיג רוחני הוא לפרנס את שכלם ונשמתם של ישראל בחוקים ובתורה, בדומה למורה. הדרישה לכלכל את גופם במזון גשמי שייכת להורים שמולידים את הגוף, ואינה אמורה להיות חלק ממשא ההנהגה שלו [מלבי"ם].