זעקתו של משה משקפת רגע של משבר מנהיגותי עמוק, שבו הוא ניצב חסר אונים מול דרישה המונית שאין ביכולתו לספק. העם אינו סובל מחרפת רעב, אלא דורש מותרות, ומשה מוצא את עצמו נקרע בין צרכיהם החומריים של בני ישראל לבין ייעודו הרוחני.
תחילה, יש להבין את משמעות המילה מֵאַיִן. האות מֵם מציינת מקום, כלומר "מאיזה מקום", ואילו המילה "אין" משמעותה חוסר או שלילה מוחלט [אבן עזרא].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שלדרישת העם לא היה כל בסיס קיומי או הצדקה. בני ישראל ניזונו מן המן שסיפק את כל צורכיהם, ולכן בקשת הבשר הייתה מיותרת לחלוטין. יתרה מכך, היו להם עדיין בהמות וצאן שהוציאו ממצרים. חוסר ההיגיון שבבקשה זו הוביל לדעה כי המילה בָּשָׂר אינה מתייחסת למזון כלל, אלא מהווה רמז לדרישת העם להתיר להם איסורי עריות, שכן המילה "שאר בשר" משמשת במקרא לתיאור קרובי משפחה [דעת זקנים].
מאחר שהעם ידע היטב שלמשה אין שום יכולת טבעית לספק להם בשר, עולה השאלה מדוע בכל זאת באו אליו בתלונה. יש הרואים בכך התגרות קנטרנית שנועדה להטריד את משה, ומעידה על חוסר כבוד ואהבה כלפי מנהיגותם [רש"ר הירש]. אחרים מסבירים כי הבכי נועד לבחון ולנסות את משה, כדי לראות האם בכוחו להפעיל את הנהגתו ולהשיג עבורם את מבוקשם מאת ה' [ספורנו]. בנוגע לביטוי יִבְכּוּ עָלַי, מוסבר כי העם לא בכה ישירות בפני משה, אלא כל איש בפתח אוהלו, אך משה ידע שהתלונות והאשמה יופנו בסופו של דבר כלפיו [תולדות יצחק].
תגובתו של משה מבטאת חוסר אונים מוחלט. הוא חש שאין לו שום דרך להרגיע את העם, והוא אינו אפילו כאומנת שיכולה להפיס את דעתו של תינוק בוכה באמצעות הנקתו [העמק דבר]. משה, שראה את קטנות אמונתם של ישראל, הניח מראש שה' לא ייענה לדרישתם החומרית. בשל כך, הוא מיהר להתייאש ולא שאל את פי ה' לפשר הבקשה. אילו היה בוחן את הדברים לעומק ומגלה שהם מבקשים ספציפית את עוף השלו, ייתכן שהיה פשוט מתפלל בעדם ומבקש מה' שיוריד להם שלו כפי שעשה בעבר [ביאור יש"ר].
מזווית רוחנית יותר, טענתו של משה נובעת ממדרגתו הגבוהה. משה טוען כי עיסוק באספקת מזון גשמי וחומרי יחייב אותו לרדת מרמתו הרוחנית. לשיטתו, הנהגה מסוג זה דורשת מנהיג אחר, בעל מדרגה פחותה יותר, שיוכל להתעסק בענייני החומר של העם, שכן הוא עצמו, כמנהיג רוחני, אינו מסוגל לשאת את המשא הגשמי הזה לבדו [מלבי"ם].