רגע העברת רוח ההנהגה והנבואה ממשה אל שבעים הזקנים מהווה את נקודת ההקמה של הסנהדרין הראשונה, ומבטא את האצלת הסמכות הרוחנית ממנהיג הדור אל שותפיו להנהגה.
וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן: ה' התגלה בענן כדי שהזקנים יתפעלו מן המראה נשגב [ביאור יש"ר]. עם זאת, ירידת הענן מחוץ לאוהל מועד מורה גם על צמצום והתעלמות מסוימת של השכינה, שכן מדובר היה בהתגלות ארעית לצורך שעה [מלבי"ם].
וַיְדַבֵּר אֵלָיו: ה' דיבר אל משה לבדו, והכתוב אינו מפרש מה היה תוכן הדיבור. יש המסבירים כי הדיבור נועד רק לצורך השעה, כדי לאפשר את האצלת הרוח [אם למקרא, מלבי"ם]. גישה אחרת מציעה כי ה' דיבר אל משה בלשון שררה, כדי להראות שהרוח ניתנת לזקנים ברשותו ובהסכמתו המלאה של משה, ובכך לבסס את מעמדו כאדון הנביאים [אור החיים]. מנגד, יש הסבורים כי התוכן הסמוי של הדיבור רומז לתורה שבעל פה, שהיא הבסיס שעליו תפעל הסנהדרין לדורותיה [רש"ר הירש, העמק דבר]. מתוך הדיבור הזה של ה' אל משה, התחילו הזקנים להתנבא לפתע ולהשיג בנבואתם את אותו דיבור ממש [ביאור יש"ר].
וַיָּאצֶל: ה' משך והעביר מרוח הנבואה [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, האות אל"ף במילה זו נכתבת אך אינה נהגית [חזקוני]. יש המפרשים מילה זו כפועל רגיל [שד"ל], אך אחרים רואים בה צורה מיוחדת הגזורה מהמילה "צל", ובאה ללמד שהרוח שקיבלו הזקנים הייתה רק השתקפות או "הצללה" של רוחו העצומה של משה [רש"ר הירש]. ה' הוא המאציל [ברכת אשר על התורה], והרוח שנחה על הזקנים לא גרעה מרוחו של משה מאומה, שכן מקור הנבואה הוא בה' ואין הבדל בין הרוח שנשארה על משה לזו שניתנה לזקנים [אור החיים].
עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים: תהליך בחירת הזקנים נעשה כך שמשה לקח שישה אנשים מכל שבט, סך הכל שבעים ושניים איש. מכיוון שהציווי היה למנות שבעים בלבד, נותרו שניים מחוץ למניין [אבן עזרא, רבנו בחיי]. שניים אלו היו אלדד ומידד, שמתוך ענווה יתרה נשארו במחנה ולא רצו ליטול את הגדולה. בזכות ענוותם, הם זכו למדרגה גבוהה יותר מהזקנים – הם קיבלו את רוח הנבואה ישירות מה', נבואתם נמשכה לזמן רב יותר, והם זכו להיכנס לארץ ישראל בעוד הזקנים מתו במדבר [רבנו בחיי].
וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ: השכינה נחה עליהם כשם שהיא נחה על ארון הברית [קיצור בעל הטורים]. המילה "ויהי", המרמזת לרוב על צער, מלמדת על כך שנבואתם הראשונה הייתה נבואת פורענות שהורתה לעם להתכונן לעונש, או שהצער נבע מכך שנבואתם עתידה הייתה להיפסק מיד [אור החיים].
וַיִּתְנַבְּאוּ: הם הפכו מיד לכלים ראויים ודיברו אל העם בכוח ובגבורה אלוהית כדי להשיב את החוטאים מדרכם הרעה [אור החיים, שד"ל]. צורת הפועל מלמדת על שלב ראשוני של נבואה, שבו האדם עושה עצמו כלי קיבול לדבר ה' [רש"ר הירש].
וְלֹא יָסָפוּ: משמעות ביטוי זה שנויה במחלוקת רחבה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהזקנים לא המשיכו להתנבא, אלא חוו הבזק נבואי חד-פעמי באותו יום בלבד. מטרת הנבואה הזמנית הייתה רק לאשר באופן פומבי את מינויים ולהראות את חיבורם למשה [רש"י, רלב"ג, אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, רש"ר הירש, ביאור יש"ר].
לעומת זאת, תרגום אונקלוס ופרשנים ההולכים בעקבותיו סבורים את ההפך הגמור: משמעות הביטוי היא שהם "לא פסקו" מלהתנבא. רוח הנבואה נשארה עליהם לתמיד כדי שיוכלו להנהיג את העם בחכמה [רש"י, מזרחי, ברכת אשר על התורה, ביאור יש"ר, נתינה לגר].
גישה שלישית מפרשת את המילה מלשון הוספה – הזקנים התנבאו בדיוק את מה שאמר משה, ולא הוסיפו על דבריו שום דבר משלהם [העמק דבר, חזקוני]. לבסוף, יש המפרשים זאת כמליצה פיוטית שנועדה לומר שמעולם לא קמו עוד אנשים שהתנבאו בכוח ובגבורה כמו אותם שבעים זקנים [שד"ל].