ברגע של משבר מנהיגותי עמוק, משה רבנו פורק את תסכולו נוכח דרישותיו הבלתי פוסקות של העם. הוא משתמש בדימויים מעולם ההורות והטיפול כדי להמחיש את כובד המשא שהוטל עליו, משא שהוא חש כי עולה על מידותיו וכישוריו הטבעיים [ביאור שטיינזלץ].
משה פותח בשאלה רטורית כפולה: הֶאָנֹכִי הָרִיתִי... אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ. הפרשנים נחלקו במשמעות המדויקת של פעלים אלו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה הָרִיתִי מתייחסת לאב, שהוא נותן ומזמין את ההיריון, ואילו יְלִדְתִּיהוּ יכול להתייחס לאם או לאב [רמב"ן, רשב"ם, אבן עזרא, חזקוני]. מנגד, יש שפירשו להפך: ההיריון מתייחס לאם הנושאת את העובר, והלידה לאב [רמב"ן בשם בעלי הפשט]. גישה נוספת רואה בשני הפעלים מליצה המתייחסת לאם בלבד, שכן היא זו שסובלת את צער ההיריון והלידה, ומתוך כך מפתחת סבלנות ואהבה טבעית לילדיה [רמב"ן]. הכפילות בפעלים באה לבטא משא כפול, בדומה לאב שנאלץ לגדל את בנו לבדו לאחר מות האם [אור החיים].
השימוש בדימוי ההורי מדגיש את הפער בין משה לעם. להורה טבעי קל יותר לסבול את טרחת גידול הילדים, שכן יש ביניהם קשר של אהבה וביטחון, אפילו כשיש חילוקי דעות. לעומת זאת, למשה אין קשר ביולוגי טבעי עם העם, ולכן הם חושדים בו ומנסים אותו במקום לבטוח בו [ספורנו, רש"ר הירש]. משה מודה אמנם שהוא משמש להם כאב רוחני, שכן המלמד את בן חברו תורה כאילו ילדו, אך הוא טוען שחובתו מסתכמת בהוראת שכל וחכמה. מכיוון שלא הרה אותם פיזית, הוא אינו מחויב לספק להם דרישות גופניות ומותרות כמו בשר [אור החיים, מלבי"ם].
משה ממשיך ופונה לה': כִּי תֹאמַר אֵלַי, כלומר – שאתה אומר אלי [רש"י, מזרחי, גור אריה, ביאור יש"ר]. הוא מזכיר את הציווי המקורי שקיבל להנהיג את העם, ציווי שכלל מראש את התנאי שיצטרך לסבול את סרבנותם ואת עלבונותיהם [רש"י, ברכת אשר]. משה מודה שלולא הציווי האלוהי המפורש שאוסר עליו לעזוב, הוא כבר היה בורח מתפקידו [בכור שור, דעת זקנים, הדר זקנים].
הוא נדרש לשאת את העם כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק. הכתוב בוחר במכוון בלשון זכר, הָאֹמֵן, ולא "אומנת". בחירה זו נועדה לשמור על כבודו של משה כדי שלא להמשילו לאישה [נתינה לגר], אך טמון בה רובד עמוק נוסף: אימא או אומנת יכולות להרגיע תינוק בוכה על ידי הנקתו מחלב שדיהן. לעומת זאת, "אומן" (גבר המטפל בתינוק) חסר את היכולת הטבעית הזו. משה זועק שהוא כגבר אומן – העם בוכה ודורש אוכל, אך לו אין "חלב" (בשר) כדי לפייס ולהשקיט אותם [הכתב והקבלה, העמק דבר, קונטרס חיבה יתירה, פני דוד]. למרות הקושי, חכמים למדו מכאן הוראה לדורות לכל דיין ומנהיג: עליו לשאת את טרחת הציבור בסבלנות ובאהבה, ממש כשם שאומן אינו משליך מעליו תינוק מטריד אלא ממשיך לחבקו [תורה תמימה].
הפסוק נחתם במילים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. פירוש המילה עַל כאן הוא 'אל' האדמה [חזקוני]. מבחינה תחבירית, מילים אלו אינן מתארות את האומן (שכן אומן אינו נושא תינוק אל הארץ המובטחת), אלא מתחברות לתחילת המשפט: אתה אומר לי לשאת אותם בחיקי עד שנבוא אל הארץ [רש"י, שפתי חכמים, מזרחי, גור אריה, אבן עזרא]. משה מתפלא: מדוע עליו לשאת אנשים מבוגרים כאילו היו תינוקות תלותיים? ואפילו אם ייחשבו כקטינים, הרי שאב מספק לילדיו צרכים בסיסיים, ולא מותרות [אור החיים]. יש הרואים במילים אלו גם ביטוי לכאב אישי של משה: העול הכבד היה נסבל והופך לשמחה, אילו רק היה ה' מבשר לו במפורש באותו ציווי שהוא עצמו יזכה להיכנס לארץ ישראל יחד איתם [אדרת אליהו].