קרה לכם פעם שביקשו מכם לשמור על תינוק בוכה, ולא ידעתם איך להרגיע אותו כי פשוט לא היה לכם את מה שהוא מבקש? במצב דומה ומאתגר מאוד נמצא משה רבנו, אבל במקום תינוק אחד, הוא מתמודד עם עם שלם! בני ישראל לא מפסיקים להתלונן ולדרוש בשר, ומשה מרגיש מתוסכל והעומס עליו כבד מדי. הוא פונה אל ה' ושואל מתוך כאב הֶאָנֹכִי הָרִיתִי... אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ. כלומר, האם אני האבא או האימא של העם הזה? להורים קל יותר לגדל את הילדים שלהם באהבה ובסבלנות, גם כשיש ויכוחים. אבל משה מסביר שהוא רק המנהיג והמורה הרוחני שלהם. אין לו קשר טבעי אליהם כמו של הורה לילד, ולכן הוא לא אמור לספק להם דרישות מפונקות ומותרות כמו בשר.
משה ממשיך ואומר לה' כִּי תֹאמַר אֵלַי, כלומר שאמרת וציווית עליי להנהיג את העם ולסבול את ההתנהגות שלהם. משה מודה שאם ה' לא היה אוסר עליו לעזוב, הוא כבר מזמן היה בורח מהתפקיד. ה' דרש ממנו לשאת את העם כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק. המילה הָאֹמֵן מתארת גבר שמטפל בתינוק. למה דווקא גבר ולא אישה? כי כשתינוק בוכה, אימא יכולה להניק אותו ולהרגיע אותו. אבל לגבר מטפל אין את היכולת הטבעית הזו. משה זועק שהוא מרגיש בדיוק כמו אותו גבר מטפל: העם בוכה ודורש אוכל, אבל לו אין שום בשר לתת כדי לפייס אותם!
בסוף דבריו, משה מתפלא למה הוא צריך לסחוב אנשים מבוגרים כאילו היו תינוקות עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. פירוש המילה עַל כאן הוא אל. משה שואל למה הוא צריך לשאת אותם בחיקו כל הדרך עד שייכנסו אל ארץ ישראל. למרות הקושי העצום של משה, חכמים לומדים מכאן שיעור חשוב לדורות: מנהיג אמיתי צריך לשאת את הציבור בסבלנות, ממש כמו שמטפל לא זורק מידיו תינוק שבוכה קצת יותר מדי, אלא ממשיך להחזיק ולחבק אותו.