העונש על תאוות העם לבשר מוצג לא רק כמכה פיזית, אלא כתוצאה טבעית ופסיכולוגית של תשוקתם חסרת הרסן. ה' נענה לבקשתם ומעניק להם שפע כה עצום, עד שהתאווה עצמה הופכת למיאוס ולעונשם הגדול ביותר.
הצירוף עַד חֹדֶשׁ יָמִים מבטא את ההפלגה והריבוי העצום של הבשר שיקבלו, הרבה מעבר למה שביקשו [ביאור יש"ר, הטור הארוך]. הפרשנים נחלקו לגבי משמעות התקופה: יש המחשבים זאת כעשרים ותשעה ימים [חזקוני], ויש הלומדים מכאן יסוד הלכתי שזמן של חודש בדיני התורה נמנה כשלושים ימים שלמים ללא חישוב שעות [תורה תמימה, צפנת פענח]. מעבר לזמן הפיזי, חודש זה מבטא הבדל בעונשם של ישראל: בעוד שהרשעים מתו מיד כשהבשר עודנו בין שיניהם, הבינוניים והכשרים אכלו והצטערו במשך שלושים יום שבהם חלו והתייסרו על מיטותיהם עד צאת נשמתם [רש"י, צאינה וראינה, תורה תמימה].
תיאור המיאוס מגיע לשיאו במילים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם. רוב הפרשנים מסכימים כי אין הכוונה שהבשר ייצא פיזית מהנחיריים, אלא זהו ביטוי ציורי למיאוס עמוק, לתחושת קבס ולמצב שבו אדם אכל כל כך הרבה עד שהוא מקיא והריח דוחה אותו [רש"י, רשב"ם, מזרחי, גור אריה, אבן עזרא, שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים זאת כרמז לסוג התבלינים שביקשו – הבשר יהיה חריף ועז כמו חרדל שעולה באף, כתגובה הולמת לבקשתם לשומים ולבצלים של מצרים [בכור שור].
המילה לְזָרָא זוכה למספר ביאורים. הגישה המרכזית מפרשת זאת מלשון ריחוק ופיזור – הם ירחיקו את הבשר וייגעלו ממנו הרבה יותר ממה שהתאוו וקירבו אותו בתחילה [רש"י, שפתי חכמים, משכיל לדוד]. מבחינה דקדוקית, המילה כתובה באות אל"ף בסופה במקום באות ה"א (זרה), כדי להדגיש שמדובר בדבר זר, נתעב ולא טבעי. השינוי באות נועד להפליג ולהעצים את תחושת המיאוס [אבן עזרא, חזקוני, הכתב והקבלה]. גישה אחרת קושרת את המילה לשורש שמשמעותו חולי, מכאוב, מוקש או אפילו חרב, שכן הבשר יוליד בהם מחלה קשה שתביא למותם [ספורנו, שד"ל, נתינה לגר, רש"י, ברכת אשר]. מתוך חסד אלוהי, ההכרזה מראש על אכילה של חודש ימים נועדה להעניק להם הזדמנות לשוב בתשובה. ה' כביכול מייעץ להם שאם יאכלו רק יום או יומיים ולא ישקעו בזללנות של חודש שלם הם יינצלו, אך תאוותם הכריעה אותם [ביאור יש"ר].
שורש החטא והסיבה לעונש החמור מוסברים במילים יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם. תלונתם לא הייתה רק בקשה תמימה למזון, אלא בגידה רוחנית. באומרם שלתענוגות הבשר של מצרים יש ערך רב יותר מאשר לזכות של גילוי השכינה בתוכם, הם ביזו את ה' [העמק דבר]. למעשה, אילו לא הייתה להם שום טובה אחרת מלבד נוכחות השכינה, היה עליהם להסתפק בכך ולהודות [בכור שור]. באופן אירוני, דווקא הקרבה היתרה של השכינה אליהם היא זו שגרמה לליבם לגבוה ולהעז להתלונן כך [רש"י, מזרחי].
קריאתם לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם חותמת את כפיות הטובה שלהם. הם לא רק התגעגעו למגוון המאכלים שהיו להם בעבדות [ספורנו], אלא ממש התחרטו על עצם הגאולה, ראו ביציאת מצרים טעות, ובכך החליפו את הטובה הגדולה ביותר – להיות עם קדוש – בתאוות בשרים נחותה [רשב"ם, ביאור יש"ר, העמק דבר]. לו היו מבקשים בשר בלבד מבלי להתלונן על עצם יציאת מצרים, עונשם לא היה כה כבד [רשב"ם].