תגובת ה׳ לתלונות העם על חסרון הבשר אינה מסתכמת רק במילוי מבוקשם, אלא מהווה עונש חינוכי חריף. הפסוק משתמש בשרשרת מספרים עולה כדי להמחיש את עוצמת השפע שיומטר עליהם, שפע שיהפוך במהרה מתאווה לעונש כבד.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי לֹא יוֹם אֶחָד ופירוט הימים שאחריו באים לומר: לא תאכלו את הבשר רק יום אחד בלבד, ולא רק יומיים, אלא תקופה ממושכת ורצופה. מעבר להסבר הפשטני של רצף מספרי עולה, יש שראו במספרים אלו משל לדרך האכילה הבהמית והחמדנית של העם. המספר חמישה רומז לחמש אצבעות היד האוכלת, עשרה רומז לשתי הידיים, והמספר עשרים רומז לאדם שאוכל בכל כוחו, כאילו הוא משתמש באצבעות ידיו ורגליו גם יחד [אבן עזרא, הטור הארוך, רבנו בחיי].
מבחינה פסיכולוגית ועונשית, טבעו של אדם שהוא עשוי לבוא על סיפוקו מאכילת בשר לאחר יום אחד, ואחרים יבואו על סיפוקם לאחר יומיים, חמישה או עשרים יום, ואז יבקשו לחדול מהאכילה. לכן, ה׳ גוזר עליהם חובה להמשיך ולאכול ברצף עד חודש ימים, כדי להפוך את התאווה למיאוס מוחלט [אור החיים]. התוצאה של אכילה כפויה זו מתוארת כבשר שייצא מאפם ויהיה לזרא. המילה "לזרא" מפורשת כדבר נתעב, הגורם להקאה ולהשלכה [רש"ר הירש], והכתיב שלה באות אל"ף במקום ה"א בא להדגיש את ההפלגה והעוצמה של המיאוס. בדומה לכל תאוות העולם הזה, החשק העז הופך בסופו של דבר לשנאה וסלידה עמוקה, ממש כפי שקרה באהבת אמנון לתמר [רבנו בחיי]. הריח הרע של הבשר יורגש באפם, או מרוב שובע הבשר יחפש לצאת מכל פתחי גופם [רבנו בחיי, רש"ר הירש, שפתי כהן].
העונש החריג חושף את שורש החטא. הבקשה לבשר לא נבעה מרעב פיזי אמיתי, אלא מהתמוטטות האמונה ורצון לפרוק את עול התורה והמצוות שקיבלו עליהם עם יציאתם ממצרים [מלבי"ם, רש"ר הירש].
קושי מרכזי שעולה מן הפסוק הוא הסתירה לכאורה מול המשך הסיפור, שם מתואר כי הבשר עודנו בין שיניהם והעם החל למות במגפה. אם כן, כיצד התקיימה ההבטחה שיאכלו ימים רבים עד חודש?
כדי ליישב זאת, הפרשנים מציעים כמה דרכים. הגישה המקובלת היא שהיו בעם קבוצות שונות. מובילי המרד ואלו שהתאוו ביותר מתו מיד ביום הראשון כשהבשר בין שיניהם, בעוד שאר העם המשיך לאכול ממנו חודש ימים עד שקצו בו, ורק אז מתו גם הם [רמב"ן, ברכת אשר]. יש שחידדו כי החלוקה לימים בפסוק מרמזת לזמן המיתה של קבוצות שונות בעם, בהתאם לחומרת חטאם: חלקם מתו לאחר יום, חלקם לאחר יומיים, חמישה או עשרים, והשורדים עד שלושים יום מתו מתוך מיאוס מוחלט מהריח הרע [שפתי כהן].
מנגד, יש המסבירים כי ה׳ השתמש בלשון עמומה בכוונה כדי להטעות את החוטאים. העם הבין את הפסוק כפשוטו וחשב שיוכל לאכול מספר ימים ולעצור לפני שיגיעו לשלב המיאוס של חודש ימים, אך בפועל המכה ניחתה עליהם מיד. המילה תֹּאכְלוּן טומנת בחובה גם רמז לכיליון ואבדון [העמק דבר, שפתי כהן].
גישה היסטורית שונה לחלוטין קושרת את הפסוק דווקא לאירוע הראשון של ירידת השלו במדבר סין לפני מתן תורה. לפי פירוש זה, השלו ירד אז פעם אחת בלבד והספיק בדיוק לעשרים יום. החלוקה למספרים מתארת את התנהגותם של האנשים השונים בעם באותה תקופה, שחלקם נמנעו מלאכול כלל, וחלקם אכלו ימים ספורים בלבד, אך איש לא אכל ממנו יותר מעשרים יום, שכן אז התקדשו לקראת קבלת התורה ופסקו מלאכול בשר תאווה [ביאור יש"ר].