ההתמודדות עם עם ישראל במדבר מביאה את מנהיגותו של משה לנקודת שבר, שבה הוא מכיר במגבלות כוחו של אדם יחיד. משה אינו מביע כאן תרעומת סתמית או סירוב לקיים את ציווי ה׳, אלא מציג מסקנה החלטית ומציאותית: משא ההנהגה כבד מנשוא עבור אדם אחד [אור החיים]. קושי זה התעצם דווקא בעיתוי הנוכחי, שכן הקצינים והמנהיגים שסייעו למשה עד כה נספו באש שבערה במחנה, והותירו אותו להתמודד לבדו [חזקוני].
הפרשנים עומדים על מהות הקושי של משה אל מול העם. משה מרגיש כי למרות יכולתו לקבל את התורה וללמד אותה, חסרה לו ההשפעה החינוכית והפסיכולוגית הנדרשת כדי לעצב את אופיו של העם ולשלוט ברגשותיו [רש"ר הירש]. הוא מדמה את עצמו לאומן ולא לאב ביולוגי; בעוד שאב יודע בטבעיות כיצד לפייס את ילדו, למשה אין את היכולת להכיל את הדעות המשתנות וההפכפכות של אומה שלמה, המקשות עליו להשקיט את דעת כולם [העמק דבר].
הדרישה לשתף אחרים בהנהגה אינה נובעת מהמחשבה שהזקנים יצליחו לספק לעם בשר, שהרי אין להם מהיכן להביאו. משה גם מודע לכך שהעם ימשיך להפנות אליו את עיקר תלונותיו, כמי שהוציאם ממצרים. מטרת צירוף הזקנים היא מעשית ופסיכולוגית: צוות מנהיגים רחב יוכל להרגיע את הרוחות, לדבר על לב העם ולרסן את התנהגותו הפרועה בשעת משבר [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר]. בנוסף, שיתוף הזקנים יגרום לעם לפתח בהם אמון [ספורנו], וכאשר יראו שהם זוכים לרוח נבואה, יכירו בסמכותם ויפנו גם אליהם את דרישותיהם, מה שיפזר את הלחץ המופנה כיום אל משה בלבד [רמב"ן, הטור הארוך].
ברמה הלשונית, הפועל לָשֵׂאת טומן בחובו את המילה "משא", כלומר משא העם הוא שמוטל על כתפיו [שד"ל]. לגבי המילה כָבֵד, יש המפרשים אותה כפועל בלשון עבר, ויש המסבירים כי חסרה בפסוק המילה "הוא", והכוונה היא "כי כבד הוא ממני" [אבן עזרא].