הופעתם הפתאומית של אלדד ומידד כשהם מתנבאים בתוך המחנה מעוררת תגובה נסערת מצד יהושע, תלמידו המובהק של משה. מתוך קנאות עמוקה לכבוד רבו, יהושע רואה במעשיהם חריגה חמורה מכללי הפרוטוקול ופגיעה בסמכותו של משה, ודורש פעולה מיידית נגדם.
הכתוב פותח בתיאור מעמדו של יהושע כמְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו. הפרשנים נחלקו בהבנת המילה מִבְּחֻרָיו. גישה אחת מסבירה כי הכוונה היא מנעוריו, כלומר שיהושע שירת את משה עוד מימי צעירותו [רשב"ם, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ, בכור שור, נתינה לגר, אוהב גר]. לעומתם, פרשנים אחרים דוחים פירוש זה, שכן יהושע החל לשרת את משה רק בשנה השנייה ליציאת מצרים ולא בנעוריו, ולכן הם מפרשים שהכוונה היא מהמובחרים שבמשרתיו [טור הארוך, אבן עזרא, חזקוני]. ציון מעמדו המיוחד כאן בא ללמד שדווקא בשל קרבתו היתרה למשה, הוא קנא לכבודו, אף שייתכן והיה עליו להיזהר יותר מלהורות הלכה בפני רבו [תורה תמימה].
בפנייתו אל משה, יהושע מקדים ואומר אֲדֹנִי מֹשֶׁה. מעבר לגילוי הכבוד, יש בכך רמז שיהושע אינו חפץ להיות אדון ומנהיג בעצמו, אלא מבקש שמשה יישאר אדונו היחיד [אור החיים].
מדוע הזדעק יהושע וביקש לעצור את אלדד ומידד? המקורות מציגים שלוש סיבות עיקריות, המשלימות זו את זו:
ראשית, התנהגותם נתפסה כמרד וכנבואת שקר. ה׳ ציווה לאסוף שבעים זקנים אל אוהל מועד. מכיוון שאלדד ומידד נשארו במחנה ועשו עצמם כחלק מאותם נאצלים, יהושע חשד בהם שהם פועלים ללא רשות, ושרוח שקר או רוח רעה מבעתת אותם [רמב"ן, ספורנו, ביאור יש"ר, חזקוני, בכור שור]. בנוסף, מאחר שה׳ קבע את מספר הזקנים לשבעים בלבד, והם היו השבעים ואחד והשבעים ושניים, יהושע הסיק בהכרח שהם נביאי שקר [רא"ש, דעת זקנים, הדר זקנים].
שנית, מעשיהם היוו פגיעה בסמכות. המסורת קובעת כי תלמיד אינו רשאי להתנבא בעתידות או להורות הלכה במקום שבו נמצא נביא גדול ממנו, מבלי לקבל את רשותו. יהושע ראה בהתנבאותם הפומבית במחנה פגיעה בבלעדיות הנבואה של משה וחוצפה של תלמידים המורים הלכה בפני רבם [רמב"ן, רבנו בחיי, תורה תמימה, העמק דבר, רש"ר הירש].
שלישית, תוכן הנבואה עצמה. מסורת מרכזית מצביעה על כך שאלדד ומידד התנבאו ואמרו: "משה מת, ויהושע מכניס את ישראל לארץ". שמיעת הדברים הסבה ליהושע צער עמוק על ביזוי רבו. כדי להוכיח שהוא מואס בדברים אלו ואינו חומד את ההנהגה, הוא הזדרז לדרוש את ענישתם [רש"י, אור החיים, רבנו בחיי, רא"ש, צאינה וראינה, מיני תרגומא, חתם סופר].
לאור זאת, יהושע קורא למשה: כְּלָאֵם. המפרשים מציעים מספר דרכים להבנת דרישה זו:
הפירוש הפשוט והנפוץ ביותר הוא מלשון כליאה: להכניס אותם לבית הכלא ולאסור אותם, כראוי לאנשים משתגעים או למורדים המפיצים נבואות שקר [רמב"ן, רש"י, רשב"ם, שד"ל, רבנו בחיי, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא, חזקוני, מיני תרגומא]. בדומה לכך, יש המפרשים את המילה כלשון מניעה ועצירה – למנוע מהם להמשיך ולהתנבא [רמב"ן, רשב"ם, ביאור יש"ר, הכתב והקבלה].
גישה מחמירה יותר מפרשת כְּלָאֵם מלשון כליה והשמדה – קריאה להכחידם מן העולם בשל חומרת חטאם ומרידתם [רש"י, אור החיים, רא"ש, משכיל לדוד].
מנגד, גישה מעשית ופסיכולוגית מפרשת את הבקשה כעצה תכליתית: הטל עליהם את צורכי הציבור והם יכלו מאליהם. כלומר, משה יעמיס עליהם תפקידים ציבוריים שואבי אנרגיה. הטרחה והעצבות שייגרמו להם כתוצאה מהעיסוק בצרכי הציבור יגרמו לרוח הנבואה להסתלק מהם באופן טבעי, שכן השכינה שורה על האדם רק מתוך שמחה, ולא מתוך טרחה ועצבות [רש"י, תורה תמימה, ריב"א, שפתי חכמים, ברטנורא, מיני תרגומא].