על רקע תלונותיהם של בני ישראל במדבר, עוצרת התורה את רצף העלילה כדי לתאר את תכונותיו ומראהו של המזון השמימי. הפרשנים נחלקו באשר למטרת שילובו של תיאור זה דווקא בנקודה זו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהתורה מבקשת להדגיש את כפיות הטובה וחוסר ההיגיון שבתלונת העם. אלוהים כביכול מציג בפני באי עולם את מעלותיו הרבות של המן, את יופיו, את נוחות איסופו ואת טעמו המשובח, כדי להראות עד כמה תלונתם של ישראל ריקה מתוכן ומעידה על חסרון דעת. מנגד, יש שמסבירים כי התיאור נועד דווקא לבאר את הרקע הפסיכולוגי לתלונה; המן נראה במבט ראשון כזרע יבש וקשה, ולכן העם הרגיש ש"נפשו יבשה", אף על פי שלאחר טחינה ובישול טעמו השתנה והפך עשיר ושומני [רשב"ם].
הפסוק פותח במילים וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא. הפרשנים מסבירים כי "גד" הוא צמח הכוסברה (ויש אומרים חרדל [אבן עזרא]). מכיוון שזרעי הכוסברה הם בעלי גוון חום-שחור ואילו המן מתואר כלבן, ההשוואה לזרע הגד אינה מתייחסת לצבעו של המן, אלא לצורתו העגולה ולגודלו [שפתי חכמים, ביאור שטיינזלץ]. צורה זו הפכה אותו לקל ונוח מאוד לאיסוף [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. מבחינה דקדוקית, המילה "זרע" מופיעה בסמיכות, ויש המפרשים שההשוואה לזרע גד אינה תיאור פיזי מדויק, אלא דימוי פיוטי לדבר יפה, נחמד ואהוב, בדומה לביטוי "נטע שעשועים" [אבן עזרא, חזקוני, אבי עזר].
בהמשך מתאר הכתוב: וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח. המילה "עין" מתייחסת לאופן שבו האור משתקף ומבריק על גבי משטח, וה"בדולח" מזוהה כאבן קריסטל יוקרתית, שקופה, מבריקה ולבנה כפנינה [רש"י, רש"ר הירש, חזקוני].
מעבר לתיאור הפיזי, טמונים בפסוק רבדים רוחניים. אבן הבדולח, בהיותה גביש שקוף, מסוגלת לשקף דרכה את כל הגוונים. כך גם המן ניחן בתכונה פלאית – הוא היה מוכן להתהפך ולשקף כל טעם שאותו רצה האוכל לטעום [מלבי"ם]. בנוסף, אכילת המן שחררה את בני ישראל מהדאגות החומריות של פרנסה ומרדף אחר מזון. חירות זו העניקה להם יישוב הדעת ופניות נפשית שאפשרו להם לקבל את התורה ולהעמיק בה [פני דוד].
עם זאת, החוויה הניסית של המן לא הייתה זהה עבור כולם, אלא הושפעה מרמתו הרוחנית של האדם. עבור הצדיקים, המן היה דק כזרע גד, ירד לפתח ביתם, לא דרש שום הכנה מוקדמת, ומשך את הלב לסודות התורה. לעומתם, הרשעים שסטו מדרך ה', חוו את המן באופן גשמי וטורדני; הם נאלצו לצאת וללקט אותו בעמל, לטחון ולבשל אותו, ועבורם הוא איבד את טעמיו המשתנים והרגיש כבצק שמן בלבד [מלבי"ם].