לאחר האצלת הרוח על שבעים הזקנים באוהל מועד, ההנהגה הרוחנית שבה אל תוך העם, רגע לפני תחילת הפורענות. הפועל וַיֵּאָסֵף משמש כאן בלשון כניסה אל הבית. משה עזב את סביבת אוהל מועד, שנחשב למחנה שכינה הממוקם מחוץ למחנה ישראל, ונכנס פנימה [רש"י, ביאור יש"ר, שפתי חכמים]. אף על פי שהפסוק מציין כניסה אֶל הַמַּחֲנֶה בלשון יחיד, הכוונה היא שכל אחד ואחד מהזקנים, יחד עם משה, שב אל אוהלו הפרטי שבתוך שבטו [רש"י, מזרחי, גור אריה].
הליכתו המשותפת של משה עם הזקנים נועדה לחלוק להם כבוד, כאשר משה עצמו מלווה אותם [אבן עזרא, חזקוני, רבנו בחיי]. כניסתם המשותפת מסמלת את התגשמות הבטחת ה' לכך שהזקנים יישאו עם משה במשא העם, ודרכם תושפע לעם אספקת הבשר [מלבי"ם]. מנגד, יש מי שדורש את המילה וַיֵּאָסֵף כרומזת ללשון מיתה ואסיפה אל העם, ומסביר כי תוספת הרוח שקיבלו הזקנים הביאה אותם למדרגה שבה ראו את שכרם בעולם הזה, ובזכותם הגיע השליו [שפתי כהן].
השאלה המרכזית שעולה היא מדוע מיהרו משה והזקנים להסתגר באוהליהם דווקא בעיתוי זה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכניסתם פנימה נועדה להגן עליהם מפני הפורענות שעמדה לפרוץ עם הגעת השליו. ה' אינו מביא עונש על הציבור עד שהצדיקים נכנסים בבטחה לאוהליהם [רש"י, רבנו בחיי, מזרחי]. חרון האף האלוהי באותה שעה היה כה עצום, עד שניתנה רשות למשחית לחבל ללא הבחנה בין צדיק לרשע, ולכן נדרשו הזקנים להסתתר בבתיהם, בדומה לנח בתיבה. משה אמנם לא נזקק להגנה זו בעצמו, אך הוא נכנס לאוהלו כדי שהזקנים יראו ויעשו כמותו [משכיל לדוד].
גישה אחרת מפרשת את ההסתגרות באוהלים כצעד חינוכי ותוכחה כלפי העם. משה והזקנים הסתגרו כדי שלא לראות בירידת השליו, שהיה סמל לתאוותם הפסולה של ישראל. הם קיוו שהעם יראה שרועי הרוח מתרחקים מן הבשר, ילמד מכך קל וחומר, ויתחרט על דרישתו. אולם, העם התעלם מהמסר ויצא ללקט את השליו בזריזות [צרור המור]. יתרה מכך, ייתכן שמשה יצא אל המחנה יחד עם הזקנים כדי להוכיח את ישראל באופן פעיל ולדרוש מהם לזנוח את תאוותם, אך הדבר לא הועיל שכן הגזירה כבר נחתמה והעונש יצא לדרך [העמק דבר].