לאחר ההתגלות האלוהית, משה יוצא אל המרחב הציבורי כדי להעביר לעם את מסריו של ה' ולייסד שדרת הנהגה חדשה. מהלך זה חושף הן את אופן ביצוע הציווי האלוהי והן את ענוותו הייחודית של משה.
תחילה נאמר וַיֵּצֵא מֹשֶׁה, והפרשנים מסכימים כי יציאה זו היא מאוהל מועד, מעבר מן המרחב הסגור והפרטי אל מחנה ישראל. כאשר משה פונה אל העם בצירוף וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי ה', הוא מודיע להם על הבשר שעתיד לרדת להם למחרת. יש הסבורים כי דבריו כללו גם אזהרה שהבשר יביא עמו פורענות, מתוך תקווה לעורר את החלק החושב בעם לחזור בתשובה ולשוב מדרכם, אך הם לא שמעו בקולו [מלבי"ם, רש"ר הירש].
גישה אחרת מציעה כי "דברי ה'" שמשה דיבר בשלב זה התייחסו אך ורק להוראה לאסוף את הזקנים, ואת הבשורה על הבשר תכנן למסור מאוחר יותר [אור החיים]. על פי גישה זו, מתעוררת שאלה לגבי סדר הפעולות: ה' ציווה קודם לאסוף את הזקנים ורק לאחר מכן לדבר אל העם, ואילו משה הפך את הסדר. ההסבר לכך הוא שה' הקדים את ציווי איסוף הזקנים כמענה ישיר לתלונתו של משה כי אינו יכול לשאת את העם לבדו, אך משה בחכמתו הבין שמבחינה מעשית נכון יותר לפנות קודם אל העם ורק אז לכנס את ההנהגה [אור החיים].
בשלב הבא נאמר וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם. פעולה זו מדגישה את גדולתו של משה בהשוואה לטבע האנושי הרגיל. בניגוד לבני אדם הנוטים לקנא ולשמור על שררתם לעצמם, משה פועל ללא כל קנאה, אוסף את הזקנים מרצונו ומכין אותם לחלוק עמו את ההנהגה והנבואה [צרור המור]. איסוף זה נעשה באופן מיידי, ללא ימי הכנה או התבודדות מצד הזקנים, דבר המלמד שנבואתם לא נבעה מהכנה טבעית אלא מהשגחה אלוהית ישירה, שבה רוח הנבואה נאצלה ממשה אליהם באופן זמני [אלשיך].
בחירת שבעים איש מתוך שנים עשר שבטים עוררה אתגר של מניעת קנאה. כדי לפתור זאת, רוב המקורות מתארים כי משה בחר שישה נציגים מכל שבט, סך הכל שבעים ושניים איש, וערך גורל באמצעות פתקים. שבעים איש הוציאו פתק שעליו כתוב "זקן" ונבחרו, בעוד השניים הנותרים הוציאו פתק ריק ונשארו בחוץ. עם זאת, ישנה דעה ולפיה על פי הפשט, שני האנשים הנותרים (אלדד ומידד) אכן נבחרו להיות חלק מהשבעים, אך מתוך ענווה עמוקה ורצון לברוח מן השררה, הם בחרו להישאר במחנה ולא להצטרף לאסיפה [רלב"ג, חומש קה"ת].
לבסוף, הכתוב מציין וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל, כלומר מסביב למשכן [אוהב גר]. העמדתם מחוץ לאוהל ולא בתוכו נובעת מכך שמשה עצמו לא נכנס לאוהל מועד אלא אם כן נקרא במפורש. בנוסף, ה' ייעד לזקנים אלו התגלות נבואית אקראית וזמנית בלבד, להבדיל מנבואתו הקבועה של משה בתוך האוהל. לכן הכתוב משתמש בלשון "העמדה", המתאימה לשהייה בחוץ, ולא בלשון "התייצבות" הדורשת התחזקות רוחנית מיוחדת לכניסה פנימה [מלבי"ם].
הבחירה להעמידם דווקא מסביב לאוהל, ולא בפתחו כפי שנהוג באסיפות פומביות, נושאת משמעות סמלית: כל זקן הועמד מול מחנה השבט שלו. הדבר נועד להמחיש שבעוד שכנביאים הם שירתו את כלל ישראל, הרי שבתפקידם המנהיגותי כ"זקני העם", סמכותו של כל זקן הייתה מוגבלת להנהגת שבטו שלו בלבד [העמק דבר].