במדבר, פרק י״א, פסוק כ״ד

וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מאוהל מועד אל מחנה ישראל, וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי ה' כדי לבשר להם ולהזהירם על הבשר שעתיד לרדת, או לחלופין כדי להורות להם מעשית על כינוס ההנהגה. מתוך ענווה ונכונות לחלוק את סמכותו, הוא וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם באופן מיידי, בתהליך שנועד למנוע קנאה בין השבטים. לבסוף, וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל, כלומר מחוץ למשכן, משום שנבואתם נועדה להיות זמנית ואקראית. כל זקן מוקם מול מחנה השבט שלו, כדי להמחיש שבעוד שנבואתו שייכת לכלל ישראל, סמכותו המנהיגותית מוגבלת לשבטו בלבד.