במדבר, פרק י״א, פסוק ו׳

בני ישראל מבטאים כפיות טובה כלפי המזון השמימי ומתלוננים כי נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, שכן גופם ונפשם חסרים את הלחלוחית והגיוון שיש במאכלים אחרים. הם מוסיפים וטוענים כי אֵין כֹּל בידם, קביעה שמשמעותה הפשוטה היא היעדר מזון נוסף, אך היא מבטאת גם חרדה מכך שהמן מתעכל כולו ואינו מייצר פסולת גופנית. מאחר שמראה המן נותר קבוע גם אם טעמו השתנה, הדמיון שלהם נותר רעב והם קבלו כי בִּלְתִּי אֶל־הַמָּן עֵינֵינוּ. מעבר לשעמום התזונתי, תלונה זו מסווה קושי נפשי של תלות מוחלטת בה', שכן הם נאלצו לשאת את עיניהם לשמיים בכל יום ללא מלאי מזון מובטח. מול הוצאת דיבה זו, התורה מבהירה מיד כי המן היה למעשה מאכל משובח, בריא וטהור, שדווקא הועיל לראייה וסיפק לגוף את כל צרכיו.