יצא לכם פעם לאכול את המאכל האהוב עליכם כל יום, שוב ושוב, עד שכבר ממש נמאס לכם ממנו? תארו לעצמכם איך הרגישו בני ישראל במדבר. ה' הוריד להם מהשמיים את המן, שהיה אוכל נפלא ומיוחד, אבל אחרי זמן מה הם התחילו להתלונן ולשכוח את כל הטוב שה' עושה בשבילם. הם נזכרו באוכל שהיה להם במצרים, ושכחו לגמרי כמה קשה היה להיות שם עבדים.
הם אמרו נפשנו יבשה, כלומר, הגוף שלנו מרגיש יבש. המן היה טעים, אבל חסרה בו הרעננות והגיוון שיש בירקות טריים. הם המשיכו והתלוננו אין כל, ופשוט התכוונו להגיד שחסר להם הכל, כי אין להם שום דבר אחר לאכול חוץ מהמן. בני ישראל הוסיפו ואמרו בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ. למרות שהמן יכול היה לקבל איזה טעם שרק רצו, המראה שלו נשאר תמיד אותו הדבר. העיניים שלהם ראו רק מן בכל ארוחה, וזה פשוט שיעמם אותם.
אבל מתחת לכל התלונות האלה הסתתר משהו עמוק יותר. לאנשים בדרך כלל יש אוכל שמור בארון, אבל לבני ישראל לא היה ביטחון כזה. הם היו צריכים להסתכל לשמיים בכל יום מחדש ולסמוך לגמרי על ה' שידאג להם לארוחה הבאה. הם התביישו להודות שקשה להם להיות כל כך תלויים בה' בכל יום מחדש, ולכן הם פשוט המציאו תירוצים וסיפרו שהם מתגעגעים לבשר. האמת היא שהמן היה מושלם. הוא היה בריא, מתוק ומשובח, נקי וטהור, וירד כשהוא עטוף ושמור היטב בתוך שכבות של טל.