קריאת שמו של מקום בתנ"ך משמשת לעיתים קרובות כאנדרטה חיה לאירועים הדרמטיים שהתרחשו בו. סיומה הטראגי של פרשת השליו מונצח בשם המקום, המהווה נקודת ציון פיזית ורוחנית כאחד במסעות בני ישראל, ומסמל את התנגשותה של התשוקה החומרית עם ההקפדה האלוהית.
ביחס למילה וַיִּקְרָא, נחלקו המפרשים מי נתן למקום את שמו. יש הסבורים כי משה הוא שקרא למקום כך [ביאור יש"ר], בעוד אחרים מפרשים כי מדובר בנושא סתמי, כלומר "הקורא" האלמוני [אבן עזרא, חזקוני]. בדומה לכך, המילה קָבְרוּ מתייחסת ל"קוברים" אלמוניים שביצעו את המלאכה [ביאור יש"ר, אבן עזרא]. המילה אֶת בפסוק נראית כמיותרת, אך היא באה ללמד כי המקום שנקרא קודם לכן "תבערה" נכלל אף הוא בתוך מחנה זה תחת השם הכולל קברות התאווה [העמק דבר, ביאור יש"ר].
שאלה מרכזית שעולה מן הפסוק היא מדוע נקרא המקום "קברות התאווה" ולא "קברות המתאווים", שהרי בני האדם הם שנקברו שם ולא התאווה עצמה. גישה אחת גורסת כי מבחינה לשונית, כאשר אדם שקוע לחלוטין בעניין מסוים, הוא נקרא על שם הפעולה עצמה. לכן, העם שהיה שקוע בתאווה נקרא "תאווה", ושם העצם המופשט משמש כאן למעשה כשם תואר למתאווים [העמק דבר, נתינה לגר].
גישה שניה ומעמיקה יותר מציעה כי התאווה עצמה אכן נקברה. כאשר שארית העם ראו את העונש הכבד שספגו החוטאים, נפל עליהם פחד גדול וכל תאווה חומרית בטלה ונעקרה מליבם. כך נוצרה במקום קבורה כפולה: קבורת האנשים, וקבורתה של התאווה מתוך הקהל [הכתב והקבלה]. על פי תורת החסידות, זהו שלב הכרחי במסעו הרוחני של כל אדם, תחנה שבה התשוקות החומריות המיותרות מנוצחות ונקברות לחלוטין, עד שאין להן עוד קיום [חומש קה"ת; ביאורי חסידות]. מנגד, ישנו פירוש מצמרר המציג תמונה הפוכה לחלוטין, ולפיו התאווה לא פסקה גם לאחר המוות, והמתים המשיכו לזעוק מרעב ומתוך תשוקה לבשר גם בתוך קבריהם [צאינה וראינה].
מדוע בחרה התורה להנציח את החטא בשם המקום, בניגוד לדרכו של ה' לחוס על כבוד הבריות ולהימנע מהזכרת עוונותיהם לדורות? הפרשנים מסבירים כי השם נועד דווקא לשבח את עם ישראל ולטהר את שמם. הצירוף הָעָם הַמִּתְאַוִּים מדגיש כי מי שחטאו בתאווה חומרית ונקברו שם היו ה"אספסוף" בלבד. בני ישראל עצמם לא חטאו בתאווה גסה לבשר אלא ממניעים אחרים, ולכן העונש והקלון לא דבקו בהם [שפתי כהן, מלבי"ם, אלשיך]. משה הבין ששורש החטא של אותם מתים היה אך ורק התאווה ההרסנית, ולכן קרא למקום על שם מניע זה [ביאור יש"ר]. המכה המיידית והקשה שספגו המתאווים הרתיעה את שאר העם מהמשך אכילת הבשר, וגרמה להם לנסוע מהמקום מיד [מלבי"ם].