מול אימת התבערה הלא-טבעית שהכתה במחנה, מתעוררת בהלה המונית המובילה לתגובת שרשרת של זעקה, תפילה ונס.
כאשר הכתוב מתאר כי וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה, עולה השאלה מדוע פנו בני ישראל אל משה ולא זעקו ישירות אל ה׳. הפרשנים מציעים מגוון מניעים לכך. גישה אחת מסבירה כי העם חש בושה גדולה לעמוד ישירות מול ה׳ לאחר שחטא, ולכן העדיף לפנות למתווך [שפתי כהן]. כמשל לבן מלך שהכעיס את אביו, וכדי לפייסו הוא פונה אל אוהבו של המלך ומבקש ממנו להמליץ עליו טוב [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, אבן עזרא]. מנגד, יש הסבורים כי הצועקים כלל לא היו החוטאים, אלא שאר העם שלא חטא, אשר נתקף חרדה למראה העונש הפלאי וביקש ממשה שיתפלל בעדו [ביאור יש"ר, מלבי"ם, שטיינזלץ]. גישה ייחודית נוספת טוענת כי פניית העם למשה נבעה מתכסיס: הם הניחו שמשה טרם הבחין בחטאם, וקיוו שיחשוב שמדובר באסון טבע פתאומי – כמו רעידת אדמה או התפרצות אש תת-קרקעית – ויתפלל עליהם בתום לב [כלי יקר].
בעקבות זעקת העם, וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה׳. למרות שהפסוק מתאר תפילה, יש מי שדורש את המילים "אל ה׳" כאילו נכתב "על ה׳", ומסביר שמשה למעשה הטיח דברים קשים כלפי מעלה. תפילה זו משמשת מעין מבוא והקדמה לטרוניות ולתרעומת הקשה שיביע משה בהמשך הפרשה מול ה׳ [תורה תמימה].
תפילתו של משה נענית מיד, ווַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. הפירוש הבסיסי למילה "ותשקע" הוא שהאש פשוט כבתה ולא המשיכה להתפשט הלאה [אבן עזרא, בכור שור, רש"ר הירש]. אולם, רוב הפרשנים מדגישים כי אופן כיבוי האש היה נס גלוי שפעל בניגוד מוחלט לחוקי הטבע. במקום שהאש תעלה למעלה כדרכה, היא שקעה ונבלעה באדמה בדיוק במקום שבו בערה [רש"י, ספורנו, תולדות יצחק, משכיל לדוד].
שקיעה פלאית זו נועדה לשרת מספר מטרות: ראשית, למנוע אסון כבד יותר, שכן אילו הייתה האש מתפזרת ברוח לאחד הכיוונים, היא הייתה שורפת ומכלה את כל מה שבדרכה [רש"י]. שנית, להוכיח לעם מעל לכל ספק שסילוק האש היה נס אלוהי בזכות תפילת משה, ולא תופעת טבע חולפת שאפשר לתלות בה את האירוע [ספורנו, משכיל לדוד].
מעבר לכך, שקיעת האש באדמה נועדה להותיר בעם פחד מתמיד ויראת שמים. האש לא נעלמה כליל, אלא נותרה טמונה במקומה כמעין איום מרחף; אם ישובו ישראל לחטוא, ה׳ לא יצטרך לחולל נס חדש כדי להענישם, אלא רק להסיר את ההתערבות הניסית ולהניח לאש השקועה לשוב לטבעה הרגיל, לעלות מעלה ולבער בהם [שפתי חכמים, תולדות יצחק, מלבי"ם, שפתי כהן]. יש אף המוסיפים כי אותה אש ששקעה לא חזרה לשמים אלא נכנסה אל אוהל מועד, והיא זו שאכלה את הקורבנות שהקריבו ישראל לאורך כל מסעותיהם במדבר [שפתי כהן].