מנהיג של אומה עצומה העומד בלב מדבר שומם ניצב בפני הבטחה אלוהית הנראית, על פניו, בלתי אפשרית מבחינה לוגיסטית. תגובתו של משה מבטאת רגע נדיר של פליאה, תמיהה ואולי אף תוכחה כלפי התוכנית לספק בשר למיליוני אנשים במשך חודש שלם.
כאשר משה נוקב במספר שֵׁשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי, הוא מתייחס למניין הגברים הבוגרים, ללא ספירת אלפי הפרטים הנוספים, הנשים והילדים [רש"י, אבן עזרא, שטיינזלץ, ביאור יש"ר]. יש המציינים כי התיבה רַגְלִי מדגישה שמדובר באנשים ההולכים ברגל, אשר מטבע הדברים שורפים אנרגיה רבה וזקוקים לכמויות מזון עצומות [העמק דבר]. קיימת גם גישה דרשנית הרואה במילה זו רמז לכך שהעם ניצל בזכותו, או "לרגליי", של משה [תורה תמימה]. באמצעות המילים הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ, משה ממחיש את המשא הכבד המוטל עליו כמנהיג היחיד של המון כה רב, שבו כל גבר מייצג משפחה שלמה התלויה בו [העמק דבר]. אגב כך, יש המדייקים כי קבוצת הבוכים שהתלוננו על חוסר בבשר כללה רק את אותם אנשים שיצאו ממצרים, שכן הדור הצעיר שנולד במדבר לא יכול היה לטעון שהוא זוכר את טעם הדגים שאכלו שם [רש"י, שפתי חכמים].
השאלה המרכזית המעסיקה את הפרשנים היא כיצד ייתכן שמשה רבנו פקפק ביכולתו של ה' לספק את המזון. דעת מיעוט גורסת כי יש להבין את הדברים כפשוטם: משה, בהיותו בשר ודם, חווה רגע אנושי של ספק אינטלקטואלי לנוכח מציאות הנראית בלתי אפשרית. העובדה שהתורה לא הסתירה את חולשתו הרגעית של גדול נביאיה רק מוכיחה את אמיתותה האלוהית והאובייקטיבית [אם למקרא].
עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים שוללת לחלוטין את הרעיון שמשה הטיל ספק ביכולת האלוהית. רובם מסכימים כי משה יצא מנקודת הנחה שה' לא יעשה נס גלוי ועל-טבעי רק כדי לספק תאווה פסולה וזללנות של העם [אור החיים, רשב"ם, אבן עזרא, ביאור יש"ר, העמק דבר]. לו היה ה' מבטיח להוריד לחם מן השמים, משה לא היה מתפלא, אך מאחר שההבטחה הייתה לספק בָּשָׂר – דבר הקיים בטבע – משה תמה כיצד אירוע כזה יכול להתרחש בדרך טבעית בתוך מדבר צחיח שאין בו חיות או דגים [שד"ל, בכור שור].
מתוך הנחת יסוד זו, מתפצלים הפרשנים למספר כיווני חשיבה. קבוצה אחת מתמקדת בבעיה הלוגיסטית וההלכתית. לפי גישה זו, לישראל דווקא היה מקנה רב, אך נאסר עליהם לאכול בשר חולין מבלי להביאו קודם כקורבן שלמים אל אוהל מועד. משה תמה כיצד שלושה כוהנים בלבד (אהרן ושני בניו) יוכלו לשחוט ולהקריב בשר עבור מיליוני אנשים [רבנו בחיי, צרור המור, תולדות יצחק]. קושי מעשי נוסף שהעלה משה היה תהייה כיצד בני אדם מסוגלים לאסוף ביום אחד כמות מזון שתספיק לחודש שלם [דעת זקנים]. נוסף על כך, משה סבר שייתכן כי ה' מצפה ממנו ומשבעים הזקנים שמונו זה עתה לספק את הבשר בכוחות עצמם, משימה בלתי אפשרית אנושית [חזקוני, רש"ר הירש].
כיוון פרשני אחר מתמקד בטבע האדם ובפסיכולוגיה של ההמון. משה הבין שכאשר מדובר באוכלוסייה כה גדולה, קיימים טעמים והעדפות שונות. אם ה' יספק רק סוג אחד של בשר, העם לא יבוא על סיפוקו; אלו שיקבלו בשר בקר ידרשו עופות, ואלו שיקבלו עופות ידרשו דגים. לכן טען משה ששום כמות של סוג בשר אחד לא תשקיט את התאווה [אור החיים, שפתי כהן]. בהקשר זה, משה גם חשש למעמדו כמנהיג. הוא טען שאם ה' יספק לעם בשר בקלות כעת, הם יתרגלו לכך וידרשו זאת תמיד. מאחר שלמשה אין יכולת לספק בשר באופן קבוע, הדבר יוביל בסופו של דבר למרד נגדו [צרור המור].
גישה מחמירה יותר רואה בדברי משה תוכחה מוסרית כלפי התוכנית האלוהית. משה הבין שהבשר נועד להיות עונש קטלני עבור העם. לכן הוא שאל את ה' האם זה ראוי להאכיל אומה שלמה בסעודת מלכים במשך חודש רק כדי להרוג אותם מיד לאחר מכן, והמשיל זאת לאדם המאכיל את חמורו בכמות אדירה של שעורים רגע לפני שהוא חותך את ראשו [רבנו בחיי, צאינה וראינה, שפתי כהן].
לעומת כל אלו, ישנה גישה הרואה בדברי משה סנגוריה מובהקת על עם ישראל. לפי פירוש זה, משה הזכיר את המספר העצום של האנשים שהלכו אחריו למדבר ללא צידה וללא בהמות רכיבה, כדי להוכיח את אמונתם הבסיסית בה'. הוא טען שהתלונות הנוכחיות אינן נובעות מכפירה, אלא מיצר רגעי של תאווה. משה ניסה לשכנע את ה' שאפילו אם יספק להם רק מעט בשר, עצם הראייה של הבשר השחוט תרגיע את תאוותם, והם מיד יתחרטו על חטאם ויפסיקו לאכול, ולכן אין טעם לספק להם בשר לחודש שלם [מלבי"ם].