בני ישראל מבטאים תסכול עמוק וכפיות טובה כלפי המזון השמימי שניתן להם, ומסווים את מצוקתם האמיתית בטענות גופניות על שעמום תזונתי. הזיכרון החי של המאכלים ממצרים משכיח מהם את קושי השעבוד, ומותיר אותם בתחושת ריקנות כלפי ההווה.
הביטוי נפשנו יבשה מתפרש בכמה רבדים. ברובד הפיזי, רוב הפרשנים מסבירים כי המן חסר את הלחלוחית והגיוון שיש בירקות ובמאכלים אחרים, ולכן הגוף אינו רווה ומתרענן [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר, רש"ר הירש]. ברובד הנפשי, עוצמת התאווה והחשק למאכלים אחרים "חיממה" את טבעם של בני ישראל וגרמה להם ליובש פנימי [אונקלוס, רמב"ן], כאשר הנפש המתאווה, שמקומה בכבד, נותרה חסרה [אבן עזרא]. גישה נוספת רואה בכך יובש רוחני – היעדר לחלוחית של תורה ומצוות, שהוביל לכפיות טובה כלפי ה' למרות חסדיו [שפתי כהן].
התלונה אין כל מתבארת כפשוטה על ידי חלק מהמפרשים – חסר לנו כל דבר מלבד המן, שכן הוא סעודתנו היחידה [אבן עזרא, שטיינזלץ, אבי עזר]. עם זאת, פרשנים רבים מציעים קריאה מפתיעה, ולפיה המילה כל נגזרת משורש "עיכול" או "אכילה". לפי פירוש זה, בני ישראל נתקפו חרדה מכך שהמן נבלע כולו באיברים ואינו מייצר פסולת. הם חששו שכרסם תתפח והם ימותו, שכן אין אדם שאוכל ואינו מוציא [תורה תמימה, חזקוני, הכתב והקבלה]. יש המציינים כי בפועל, כאשר בני ישראל קנו בהמשך מזון מסוחרים שעברו במדבר, גופם אכן חזר לייצר פסולת [חזקוני, צאינה וראינה]. גישה אחרת מסבירה כי אף על פי שהמן היה יכול להשתנות לכל טעם שרצו, מבחינה חזותית הוא נותר זהה, ולכן כוח המדמה שלהם נותר רעב, כי מול עיניהם לא היה כלום מלבד המראה הקבוע של המן [מלבי"ם].
הקביעה בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ משקפת את השעמום שבאכילת אותו מזון בדיוק בשתי הסעודות של היום, בבוקר ובערב [רש"י, ברכת אשר, צאינה וראינה]. אולם, פרשנים רבים חושפים כאן רובד פסיכולוגי עמוק יותר: התלונה אינה רק על סוג המזון, אלא על חוסר הוודאות והתלות המוחלטת בה'. בניגוד לאדם שיש לו מלאי מזון זמין, לישראל לא היה ביטחון תזונתי בידם. הם נאלצו לשאת את עיניהם לשמיים בכל יום מחדש בתקווה וחרדה שהמן ירד. מכיוון שהתביישו להודות שאינם רוצים להיות תלויים באביהם שבשמים, הם חיפשו עלילה ותלו את תסכולם בתאווה מדומה לבשר [רמב"ן, העמק דבר, הטור הארוך, ביאור יש"ר].
מול הוצאת הדיבה של העם על המן [תיבת גמא], שטענו כי הוא מייבש את הגוף ומסנוור את העיניים בלובן שלו, התורה מציגה מיד לאחר מכן את תשובתו של ה' המעידה על שלמותו של המן. המן עמד בכל התנאים של מאכל משובח: הוא בריא ומלחלח את הגוף כזרע גד, מראהו כבדולח דווקא מחזק את הראייה (בדומה לזכוכית שזקנים מרכיבים על אפם כדי לראות טוב יותר), טעמו מתוק ומשובח כשמן, והוא נקי וטהור לחלוטין כיוון שהוא יורד כשהוא עטוף ושמור בתוך שכבות של טל [צרור המור, תולדות יצחק, צאינה וראינה].