במענה לתלונתו של משה על כובד המשא שבהנהגת העם לבדו, ה' מספק לו פתרון מעשי ורוחני בדמות מועצת מנהיגים. כינון מועצה זו אינו רק פתרון זמני למשבר, אלא ייסוד של מוסד הנהגה קבוע לדורות, הוא הסנהדרין הגדולה, שנועד לחלוק את העול ולהשרות סדר רוחני ומדיני באומה [רש"ר הירש, צפנת פענח, אם למקרא].
בציווי אֶסְפָה־לִּי, המילה "אספה" בתוספת האות ה' מרמזת על כך שאין מדובר בציווי מוחלט ונוקשה, אלא בהיענות לרצונו ובקשתו של משה להקל מעליו את המשא [הכתב והקבלה]. רוב הפרשנים מסכימים כי פעולת האסיפה צריכה להיעשות בדרכי נועם, על ידי פיוס ושכנוע בדברים, תוך הדגשת הזכות הגדולה שנפלה בחלקם להיות פרנסים על עם ה'. המילה "לי" מדגישה שהמינוי נעשה לשמו של ה' ומכוחו, כדי שהזקנים יקבלו את סמכותם ישירות מהשגחתו ולא רק כמינוי אנושי של משה, ובכך תהיה זו אספה המכוונת לאמת ולהסכמה [אור החיים, רבנו בחיי, תורה תמימה].
הדרישה לאסוף שִׁבְעִים אִישׁ מעוררת שאלה בקרב הפרשנים: הרי לישראל כבר היו שבעים זקנים שירדו עמם למצרים ועלו עמם להר סיני? הגישה המרכזית היא שאותם זקנים ראשונים חטאו במתן תורה כאשר נהגו בקלות ראש וצפו בהתגלות האלוהית מתוך אכילה ושתייה. ה' לא רצה להענישם באותו רגע כדי לא לפגוע בשמחת מתן תורה, ולכן המתין והענישם מאוחר יותר בשרפה שפרצה ב"תבערה". משום כך, התעורר כעת הצורך למנות שבעים זקנים חדשים תחתיהם [רש"י, רבנו בחיי, צאינה וראינה]. למספר שבעים ישנה משמעות סמלית עמוקה; הוא מקביל לשבעים אומות העולם, לשבעים שרי מעלה ולשבעים הנפשות שירדו למצרים. מספר זה מייצג שלמות הכוללת בתוכה את כל הדעות והכוחות האפשריים, ויחד עם משה העומד על גביהם כנשיא, נוצר ההרכב השלם של שבעים ואחד חברי הסנהדרין [רמב"ן, רקנאטי, חזקוני]. השימוש במילה "איש" בא ללמד שמדובר באנשים מיוחדים וחשובים, הדומים במידותיהם לה' ולמשה [דעת זקנים, מנחת עני].
הנבחרים צריכים להיות מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. המושג "זקן" אינו מתייחס בהכרח לגיל כרונולוגי, אלא לאדם שקנה חכמה ודעת [תורה תמימה, אברבנאל]. עם זאת, חכמה בלבד אינה מספיקה. הכתוב מדגיש: אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי־הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו. ישנם זקנים שאינם ראויים להיות שוטרים, וישנם שוטרים שאינם חכמים דיים להיקרא זקנים; ה' דורש אנשים המשלבים את שתי התכונות, חכמת הנהגה יחד עם יכולת מעשית לרדות בעם ולהשליט מורא וסדר [אבן עזרא, הטור הארוך, העמק דבר].
הפרשנים מסכימים כי זיהויים של שוטרים אלו אינו מקרי. אלו הם אותם שוטרים ישראלים שמונו על ידי המצרים בעבודת הפרך. כאשר נדרשו להכות את אחיהם כדי לזרזם במלאכה, הם ריחמו עליהם, ספגו את המכות בעצמם ומסרו את נפשם על הציבור. כעת, כמידה כנגד מידה, ה' גומל להם על צערם ומעלה אותם לגדולה ולרוח הקודש [רש"י, רבנו בחיי, צאינה וראינה, דעת זקנים, אלשיך].
לאחר בחירתם, נצטווה משה: וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. העמידה המשותפת באוהל מועד נועדה למטרה ציבורית מובהקת: ברגע שכלל ישראל יראו את הזקנים נכנסים עם משה למקום השראת השכינה, הם יבינו את גדלותם, וינהגו בהם בכבוד וביראה [רש"י, צאינה וראינה, משכיל לדוד]. המילה עִמָּךְ נדרשת גם במובן של "בדומין לך", על הזקנים להיות מיוחסים ושלמים ללא פגם משפחתי, בדומה למשה [תורה תמימה]. עמידתם הפתאומית שם, ללא הכנה ארוכה לנבואה, מלמדת שרוח הקודש שתשרה עליהם תהיה ברמה מעשית המותאמת להנהגת העם ולנשיאה בעול הטרחות הגשמיות, ולא נבואה עליונה ומופשטת כשל משה [מלבי"ם, אברבנאל]. יתרה מכך, ההתייצבות המשותפת מבטיחה שרוח ההנהגה תנבע ממקור אחד, ממשה אליהם, כדי למנוע חילוקי דעות ולהבטיח הנהגה אחידה ומוסכמת [אברבנאל].