קרה לכם פעם שהייתם במצב רוח רע, ופתאום גיליתם שהכעס והעצבות מדבקים גם את כל מי שסביבכם? במחנה ישראל התפשט גל של ייאוש שעבר מאוהל לאוהל. בני ישראל לא בכו בשקט בתוך הבית שלהם. הם בכו לְמִשְׁפְּחֹתָיו, כלומר, המשפחות התאספו יחד כדי לבכות ולהתלונן בקול רם, ממש כמו אנשים שמתאבלים. התלונות היו כל כך פומביות, עד שכל אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ נעמד בחוץ, כדי שכל השכנים יראו אותו ויצטרפו לבכי. כל אחד דאג רק לעצמו ולמה שמתחשק לו, בלי לחשוב על אף אחד אחר.
ההתנהגות הזו עוררה כעס בשמיים, וכתוב כי וַיִּחַר אַף ה׳ מְאֹד. ה' כעס מאוד משום שבני ישראל התנהגו בכפיות טובה. במקום להעריך את המן המופלא שירד להם מהשמיים עד לפתח הבית, הם העדיפו להתלונן על דברים גשמיים ופשוטים, והראו שהם לא באמת סומכים על ה' שידאג להם.
במקביל, המצב היה וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע. משה רבנו חווה שבר אמיתי. כמנהיג שניסה תמיד לרומם את העם למקומות רוחניים וגבוהים, כאב לו מאוד לראות אותם בוכים ומתלוננים על תאוות של אוכל. בנוסף לכאב האישי שלו, משה פשוט הזדעזע מההתנהגות של העם ודאג להם מאוד, כי הוא חשש מהעונש הכבד שהם עלולים לקבל.