קרה לכם פעם שוויתרתם על תפקיד חשוב או על פרס, רק כדי שחבר אחר לא ייעלב? זה בדיוק מה שעשו שני אנשים מיוחדים במחנה ישראל. משה רבנו היה צריך לבחור שבעים זקנים שיעזרו לו להנהיג את העם. כדי שכל השבטים ירגישו שווים, הוא בחר שישה אנשים מכל שבט, וכך יצאו שבעים ושניים אנשים. משה תכנן לעשות גורל כדי לבדוק מי יהיו השניים שלא ייבחרו.
אבל שניים מהאנשים האלה, אלדד ומידד, היו כל כך ענווים וצנועים. הם פחדו לבייש את מי שייפול בגורל ולא ייבחר, ולכן מראש הם ויתרו. התורה מספרת עליהם שוְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים, כלומר השמות שלהם היו כתובים ברשימה המקורית של משה, אבל בכל זאת הם וְלֹא יָצְאּו הָאֹהֱלָה - הם לא הלכו עם כולם אל אוהל מועד. במקום זאת, וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה, הם נשארו מאחור בתוך מחנה ישראל.
ה' ראה את הענווה והצניעות שלהם, והחליט לתת להם מתנה עצומה. פתאום, וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ - רוח הנבואה ירדה עליהם ישירות מאת ה', ולא דרך משה כמו שקרה לשאר הזקנים. וכך, וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה - הם התחילו להתנבא ממש שם, בתוך המחנה, בין כולם. אלדד ומידד לימדו אותנו שיעור חשוב: כדי לקבל את רוח ה' לא חייבים להימצא רק במקום קדוש כמו אוהל מועד. לפעמים, דווקא מי שנשאר קרוב לאנשים, חי בתוכם ומתנהג בענווה, זוכה לקדושה הגדולה מכולן.