יצא לכם פעם לצאת לטיול ארוך ולנהל יומן מסע שבו אתם רושמים כל מקום שעצרתם בו? זה בדיוק מה שעשה משה רבנו. במשך ארבעים שנה במדבר, הוא ממש ניהל פנקס מסעות. כל פעם שבני ישראל נסעו או חנו, הוא תיעד זאת. המילים וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה מלמדות אותנו שאת הרשימה הזו הוא כתב תוך כדי הדרך, ורק בסוף המסע ה' אמר לו לאסוף את כל הרשימה ולסדר אותה בתוך התורה. הכל קרה עַל־פִּי ה', כלומר ה' הוא זה שהחליט מתי בדיוק יוצאים לדרך, לאיזה כיוון הולכים והיכן עוצרים לנוח. בני ישראל לא סתם שוטטו במדבר, הכל היה מחושב ומדויק.
אולי אתם שואלים את עצמכם למה בכלל צריך לשמור רשימה ארוכה של כל תחנות הדרך. התשובה הפשוטה ביותר היא כדי להראות לנו את החסד של ה'. כשאנחנו חושבים על ארבעים שנה של נדודים, זה נשמע כמו הליכה אחת ארוכה, קשה ומעייפת. אבל הרשימה מגלה לנו שבכל השנים האלה היו בסך הכל ארבעים ושניים מסעות. רוב הזמן בני ישראל פשוט ישבו במנוחה! זה מזכיר אבא שלקח את הבן שלו למסע רחוק כדי לרפא אותו. כשהם סוף סוף מסיימים את הדרך, האבא יושב עם הבן ומזכיר לו את כל התחנות שעברו יחד.
כאשר מתארים את הדרך, מופיעות המילים מוֹצָאֵיהֶם שזה המקום שממנו יוצאים, ומַסְעֵיהֶם שזה היעד שאליו מגיעים. בהמשך הסדר של המילים מתהפך. הסיבה לכך היא שברגע שבני ישראל הגיעו ליעד מסוים והמסע אליו הסתיים, אותו מקום הפך מיד להיות נקודת היציאה החדשה למסע הבא. כל תחנה היא סוף של מסע אחד, אבל גם התחלה של המסע הבא.