תארו לעצמכם שאתם עומדים בסופו של מסע ארוך מאוד, ממש רגע לפני שאתם מגיעים סוף סוף הביתה. זה בדיוק מה שהרגישו בני ישראל בתחנה האחרונה שלהם במדבר, רגע לפני שהם חוצים את הדרך ונכנסים לארץ ישראל. הם הקימו שם מחנה, אבל זה לא היה סתם מחנה רגיל. זה היה מחנה עצום בגודלו שהתפרס על פני שטח ענק בערבות מואב, כדי שיהיה מקום לכל הכמות האדירה של האנשים בעם. המחנה היה כל כך גדול ומרשים, עד שהמואבים שגרו באזור פחדו ולא העזו בכלל להתגרות בהם.
המחנה האדיר הזה התחיל מִבֵּית הַיְשִׁמֹת, שזהו אזור שמשקיף על מקום שומם וריק, ונמשך עד למקום שנקרא אָבֵל הַשִּׁטִּים, שזהו מישור רחב שגדלו בו הרבה עצי שיטים.
אולי תשאלו את עצמכם, אם המחנה היה כל כך גדול, איך בני ישראל הסתדרו ביומיום? הרי ההלכה קבעה שמי שצריך להתפנות לשירותים חייב לצאת לגמרי מחוץ למחנה, וללכת מרחק כזה עצום מקצה אחד לשני בכל פעם זה מאמץ בלתי אפשרי! כאן מתגלה הנס המיוחד של המן. האוכל השמימי שנתן להם ה׳ נבלע בגוף שלהם בצורה מושלמת, כך שהם בכלל לא היו צריכים להתפנות. ממש מאותה נקודה, כשהם קרובים כל כך לנהר הירדן, ציווה ה׳ את משה להתחיל להכין את העם לרגע הגדול, להדריך אותם ולהזהיר אותם לקראת הכניסה לארץ המובטחת.