קרה לכם פעם שקראתם לחבר טוב שוב ושוב, אבל הוא היה כל כך עסוק בשלו שהוא פשוט התעלם? תארו לעצמכם שככה בדיוק מרגישה החכמה, או הקריאה של ה׳ אלינו. ה׳ קורא לנו לעשות דברים טובים, לעזוב את הבטלה וללמוד, ולפעמים הוא אפילו נותן לנו הרבה דברים טובים ושפע כדי לעזור לנו להתקרב אליו. לפניה הזו קוראים יַעַן קָרָאתִי.
אבל לפעמים בני האדם פשוט מסרבים. אפילו כשהם מבינים בלב שזו העצה הכי טובה בשבילם, קשה להם לוותר על הרצונות שלהם באותו רגע. לסירוב הזה הפסוק קורא וַתְּמָאֵנוּ, שזה אומר לא להסכים.
כשמישהו רחוק מאיתנו ולא שומע את הקול שלנו, אנחנו בדרך כלל מרימים את היד ומסמנים לו לבוא. בדיוק ככה ה׳ עושה. המילים נָטִיתִי יָדִי מתארות איך ה׳ מושיט לנו יד, ממש כמו חבר שמסמן לנו מרחוק להתקרב, או אדם שמושיט לנו יד חמה כדי לעזור לנו לעלות אליו.
ולמרות כל הניסיונות האלה, התוצאה לפעמים קצת עצובה. הפסוק מסתיים במילים וְאֵין מַקְשִׁיב, כי האנשים כל כך שקועים בעצמם, בדברים שהם רוצים או בטרדות היום יום שלהם, שהם פשוט לא שמים לב ולא מקשיבים ליד האוהבת שמושטת אליהם.