דמותה של האישה המפתה והנואפת מצטיירת דרך מידותיה הרעות, עזות המצח שלה והתנהגותה הפרוצה, העומדות בניגוד מוחלט לאורחות חייה של אישה צנועה.
המילה הֹמִיָּה מתפרשת בשני אופנים המשלימים זה את זה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מתארת אישה רועשת, סוערת וכעסנית. היא נעדרת בושה, משמיעה את קולה ברבים בעזות, ומדברת בצעקות כדרך הכסילים ולא בנחת ובחכמה [רלב"ג, מלבי"ם, עמנואל הרומי, אמרי דעת, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, פרשנים אחרים מסבירים כי ההמיה היא פעולה מכוונת – היא משמיעה קול המיה מפתה בחשכה כדי למשוך אחריה גברים ונואפים [אבן עזרא, אלשיך, מצודת דוד].
תכונתה השנייה היא היותה וְסֹרָרֶת. רוב הפרשנים מפרשים זאת מלשון סטייה מן הדרך הישרה. זוהי אישה פורקת עול, מרדנית ומסרבת לקבל מוסר, בדומה לפרה סוררת ומשולחת רסן שאינה נשמעת לבעליה ורוקדת בשדה על פי תאוותה [רש"י, ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי, אמרי דעת]. היא אינה מסתפקת בלכעוס על משרתיה, אלא מורדת בעצמה ומכעיסה את בעלה ובני ביתה [מלבי"ם]. גישה נוספת מפרשת מילה זו כמתייחסת לדיבורה, שכן היא מדברת דברי סרה וניאוף [אבן עזרא, מצודת דוד].
חוסר הריסון הפנימי שלה בא לידי ביטוי פיזי בכך שבְּבֵיתָהּ לֹא־יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ. הפרשנים מסכימים כי זהו סימן מובהק לאישה נואפת החורגת מגדרי הצניעות. בעוד האישה הצנועה יושבת בירכתי ביתה, אישה זו נוטשת את בית בעלה, יוצאת תדיר החוצה ומשוטטת במקומות של שחוק וקלות ראש. מבחינה דקדוקית, הפועל בפסוק מופיע בלשון זכר, אף שעל פי כללי הלשון היה ראוי שייכתב בלשון נקבה, "תשכונה" [אבן עזרא].