פיתויי החטא ואידאולוגיות הרסניות מסתירים לא פעם מסלול חד-סטרי אל האבדון. מה שנראה בתחילה כהבטחה לאהבה או כפיתוי חולף, מתגלה במהרה כמדרון חלקלק שקשה לעצור בו, המוביל את האדם להרס כפול – פיזי ורוחני.
ההולך בדרך אל בֵּיתָהּ של האישה המפתה, צועד למעשה בנתיב המוביל אל השאול, שכן האדם מתפתה בקלות ומאבד בכך את עולמו [מצודת דוד]. דַּרְכֵי שְׁאוֹל הן הדרכים עצמן המוליכות אליה, והן יֹרְדוֹת אֶל־חַדְרֵי־מָוֶת ומביאות על האדם צרות, ייסורים, כאבי לב ועונשים [ביאור שטיינזלץ]. מבחינת מסורת הכתיב, המילה יֹרְדוֹת נכתבת חסר, ללא האות וי"ו לאחר היו"ד [מנחת שי].
הפרשנים מדגישים את הסכנה הטמונה בדרכים אלו, שאינן מישוריות כלל. מדובר במורד תלול מלמעלה למטה. אדם עשוי לחשוב שיוכל ללכת בדרך זו ולשוב על עקבותיו בטרם ייפול, אך מרגע שהחל לרדת, רגליו מועדות והוא אינו מסוגל לטפס חזרה, אלא ממשיך להידרדר מחדר לחדר עד למותו בלא עת [אלשיך]. שְׁאוֹל מתואר כבור עמוק שהאדם נופל אליו עוד בחייו, ובעצם ההליכה אל ביתה הוא נופל לאותו בור שבו יושב המוות, ומידרדר אל החטא [מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שתיאור זה משמש משל עמוק. האישה הזרה מסמלת את החומרנות, את תאוות היצר ואת חוכמת הכפירה. חוכמה רעה זו עשויה להיראות יפה ומפתה ממש כמו חוכמת התורה, אך בפועל היא יוצרת תרבות נגד הרסנית [ביאור שטיינזלץ]. התאוות הגופניות מונעות מן האדם להגיע אל התכלית המבוקשת ממנו – להיות יצור שכלי ורוחני הדבק בה' – ומורידות אותו למדרגת בהמה [עמנואל הרומי]. לכן, ההימשכות אחר החומר והמינות מביאה למיתת הגוף והנפש ולעונש רוחני, בניגוד מוחלט לדרך החוכמה והבינה המרוממת את האדם, מייסרת את הפתאים ומדריכה אותם באורח חיים עליון [רלב"ג, אבן עזרא, עמנואל הרומי].