האישה המפתה ממשיכה בהזמנתה הגלויה והישירה, ומנסה למשוך את הנער באמצעות תיאור החוויות החושיות הממתינות לו [ביאור שטיינזלץ].
לגבי משמעות המילה נַפְתִּי, קיימות מספר גישות בקרב הפרשנים. הגישה המרכזית קושרת מילה זו למילה "נופת" (דבש ניגר), ומפרשת כי מדובר בפעולה של הזלה, יציקה או התכה של הבשמים על המיטה [מצודת ציון, מצודת דוד, מלבי"ם, אמרי דעת], או פעולה של רוויה והספגה מוחלטת של המיטה בניחוחות אלו [עמנואל הרומי]. לעומת זאת, יש המפרשים את המילה מלשון תנופה, ומסבירים כי היא הניפה ופיזרה את הריח באוויר כדי שיגיע מטה אל המיטה [רש"י]. דעה נוספת גורסת כי מדובר במילה יחידאית שמשמעותה העלאת עשן וקיטור של בשמים [רש"י בשם דונש].
הבשמים שבהם השתמשה, מֹר אֲהָלִים וְקִנָּמוֹן, הם שמות של מיני בשמים שונים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], אשר פוזרו כאבקה כדי להנעים את השהות במקום [רלב"ג]. מדובר בבשמים מחממים בעלי ריח עז במיוחד, שנועדו לעורר ולחזק את הלב והמוח [אמרי דעת]. מבחינה דקדוקית, המילה אֲהָלִים נכתבת בפסוק זה בכתיב חסר, ללא האות וי"ו [אבן עזרא].
השימוש במילה מִשְׁכָּבִי אינו מקרי, אלא מעיד על עליית מדרגה בתעוזה של האישה. בעוד שבפסוקים קודמים תיארה את מיטתה באופן כללי, תיאור שיכול היה להתפרש כאילו הוא יישן במקום אחד והיא באחר, המונח מִשְׁכָּבִי מצביע במדויק על החלק הספציפי במיטה שבו היא עצמה שוכבת. בכך היא רומזת לו בבירור שאם הריח מוצא חן בעיניו, הוא מוזמן לבוא ולשכב ממש לצידה [מלבי"ם, אלשיך].