הזמן והחושך משמשים בפסוק זה לא רק כתפאורה פיזית, אלא גם כביטוי להסתתרות ולהידרדרות מוסרית הדרגתית. הצעיר חסר התבונה מבקש את חסות החשיכה כדי להסתיר את מעשיו מעיני הבריות [מצודת דוד, אמרי דעת].
הפרשנים מצביעים על כך שהכתוב משרטט התקדמות כרונולוגית של שעות החשכה. השלב הראשון מתרחש בְּנֶשֶׁף, מונח שמשמעותו חושך [מצודת ציון] או זמן הדמדומים. מכיוון שהמילה "נשף" יכולה לתאר הן את תחילת הלילה והן את עלות השחר, מתווספות המילים בְּעֶרֶב יוֹם כדי להבהיר שמדובר בתחילת הלילה [מלבי"ם]. גישה אחרת רואה בתוספת זו חזרה פואטית שנועדה לחזק את הרעיון, כדרך המליצה [מצודת דוד]. בשלב מוקדם זה של הערב, הצעיר נפרד מחבריו ופונה לדרכו [ביאור שטיינזלץ], בזמן שבו עדיין ניתן לראות אנשים מסתובבים ברחובות [אלשיך].
ככל שנוקפות השעות והוא ממשיך לצעוד לקראת החטא, הוא מגיע אל השלב השני והעמוק יותר: בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה. זהו השלב של שחרות הלילה המוחלטת [מצודת ציון], שבו איש אינו רואה אותו, יצריו בוערים בו, וזהו הזמן שבו מתבצעים המעשים האסורים [אלשיך].
מעבר לתיאור המעשי של החוטא הממתין למחשך, ארבעת ביטויי החושך המופיעים בפסוק מהווים גם רמז מטפורי. הם מייצגים את דרכם של אנשים החסרים חכמה ומוסר, הנמשכים אחר החומר ובוחרים באפלה כדי לבצע את מעשיהם. התנהלות זו עומדת בניגוד מוחלט לאנשי החכמה, שמעשיהם ודרכם נמשלים תמיד לאור [אמרי דעת].