בפסוק זה ממשיכה האישה הזרה בדברי הפיתוי וההרגעה, בניסיון לשכנע את קורבנה שאין כל סכנה שבעלה יפתיע אותם וישוב לפתע. היא מציינת כי הבעל יצא למסע עסקים או לדרך רחוקה [ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי], ולראיה היא אומרת כי צְרוֹר־הַכֶּסֶף – כלומר, צרור קשור של כסף [מצודת ציון] – הוא לקח עמו להוצאות הדרך. ציון עובדה זו נועד לשמש ככלי פסיכולוגי להשקטת החששות: מאחר שהבעל לקח עמו סכום כסף, הוא צפוי להתעכב בדרכו זמן רב עד שיסיים להוציא את כולו על קניית סחורות, ולכן ברור שלא ישוב במהרה [מצודת דוד, מלבי"ם]. יש מי שמוסיף כי היא מדגישה שלקח עמו דווקא כסף ולא זהב, כדי ליצור מצג שווא שאת הזהב השאיר בבית כדי לכבד אותה ולפנק אותה בתכשיטים; בכך היא מנסה להסתיר את בוגדנותה ולהציג עצמה כאישה אהובה, בעוד שבפועל היא משקרת ומחפשת קשרים זרים [אלשיך]. ברובד מדרשי ואלגורי, יש המפרשים את עניין הכסף כרמז להריגתם והסתלקותם של האנשים הטובים והמובחרים ביותר [רש"י].
כדי לחתום את מסע השכנוע, היא מכריזה כי רק לְיוֹם הַכֵּסֶא הבעל עתיד לשוב לביתו. הפרשנים מסכימים כי מונח זה מציין מועד קבוע, מוגדר וידוע מראש. באשר למשמעותו המדויקת של המועד, יש המבארים כי הכוונה היא לראש חודש, הזמן שבו הירח מתכסה ואינו נראה [אבן עזרא], ויש המפרשים זאת כיום האחרון של החודש או כיום חג מיועד [עמנואל הרומי, רש"י]. מטרתה באמירה זו היא להבהיר באופן מוחלט כי לבעל יש תאריך יעד קבוע לחזרתו, והוא בשום אופן לא יקדים לבוא לפני שעת הכושר הזו. המסר לקורבן הוא שבינתיים עומד לרשותם פנאי רב למעשיהם, ואיש לא יפריע להם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].