רגע הכניעה לפיתוי אינו מתרחש בבת אחת, אלא בתהליך פסיכולוגי ומילולי מחושב. כוחו של הפיתוי לגבור על ההתנגדות הראשונית של האדם נובע משילוב של התמדה, ניסיון וחלקלקות לשון, המצליחים להסיט אותו בהדרגה מדרך הישר.
הפרשנים מנתחים את שלבי הנפילה של הנער. המילה הִטַּתּוּ מתארת את הפעולה הראשונית שבה האישה מטה את דעתו של הנער אליה [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. את המילה לִקְחָהּ מסבירים הפרשנים בשלושה אופנים עיקריים: יש המפרשים זאת כמתק שפתיים, דיבור ודברי שכנוע שלוקחים את הלב [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי]. גישה אחרת מסבירה שמדובר בלשון הרגל ולימוד, כלומר, האישה מיומנת, מורגלת ומתורגלת היטב באמנות הפיתוי של אנשים [רש"י, מצודת ציון, מצודת דוד]. לעומתם, יש המפרשים זאת מלשון לקיחה פיזית, שכן היא אחזה בו ונישקה אותו כדי לחמם את ליבו ולגרום לו להתבייש לעזוב [אלשיך].
הביטוי בְּחֵלֶק שְׂפָתֶיהָ מתייחס לדיבורה החלקלק והמפתה, שבו היא מסבירה לנער עד כמה המעשה בטוח, מוכן ומסודר עבורו [רש"י, עמנואל הרומי, ביאור שטיינזלץ]. בעזרת חלקות הלשון הזו היא תַּדִּיחֶנּוּ, כלומר מסיטה ודוחה אותו מן הדרך הישרה והטובה אל עבר חטא הניאוף [אבן עזרא, רלב"ג, עמנואל הרומי, מצודת דוד].
מתוך הניסוח הכפול בפסוק, מזהים חלק מהפרשנים תהליך הדרגתי של הידרדרות. בתחילה הנער כלל לא התכוון לחטוא ולא שמע בקולה, אך היא הצליחה ליצור "הטיה" קלה ולגרום לו לפנות אליה. רק לאחר מכן, בעזרת שפתיה החלקלקות, היא עברה מהטיה ל"הדחה" מוחלטת, וגרמה לו לנטוש לחלוטין את כשרותו, לזוז ממקומו וללכת אחריה [מלבי"ם, אלשיך].
ברובד העמוק יותר, סיפור הפיתוי משמש כמשל למאבק הפנימי באדם. הנער "חסר הלב" מסמל את השכל האנושי והנפש כאשר הם עדיין חלשים, בלתי מפותחים וחסרי חכמה. האישה המפתה מסמלת את החומר ואת התאוות ההרסניות. אדם ששכלו אינו בוגר נכנע בקלות לתאוות החומר, מאבד את יכולת ההבחנה בין טוב לרע, ומוסר את עצמו לידי כוחות המכלים ונענש על כך בגופו ובנפשו [אמרי דעת].