מזמור זה מהווה נקודת מעבר דרמטית בין אפלה עמוקה וייאוש מוחלט, לבין אור גדול של תקווה, השגחה וישועה. כותרת המזמור טומנת בחובה את מפתח ההבנה למהפך הרגשי וההיסטורי שיתואר בהמשך, והמילים הפותחות אותו זכו למגוון רחב של פירושים, החל ממשמעויות מוזיקליות ועד לסמליות לאומית והיסטורית.
הגישה המרכזית בקרב רבים מן הפרשנים היא שהביטוי עַל־אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מתייחס להנחיה מוזיקלית. יש הסבורים כי מדובר בשמו של כלי נגינה שהיה מוכר באותה תקופה [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. מעניין לציין כי כלי זה אופיין בצליל שמתחיל נמוך וחלש, והולך ומתגבר בהדרגה, ממש כשם שאור הבוקר מפציע לאטו [מאירי]. מנגד, יש המפרשים כי אין זה כלי נגינה, אלא שמו של לחן ידוע או מילות הפתיחה של פיוט אהבה עתיק, והמזמור נועד להיות מושר על פי נעימה זו [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
מבחינה מילולית וציורית, הצירוף אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מתפרש ככוכב הבוקר המאיר לפני זריחת השמש [רד"ק, מלבי"ם, מאירי]. תיאור ציורי נוסף מדמה את קרני האור הראשונות של הבוקר לקרני האיילה. כשם שקרני האיילה מתפצלות ופונות לכיוונים שונים, כך גם אור השחר בוקע, מתפזר ומאיר את השמיים לכל עבר, בניגוד לאור הלבנה שעולה בצורה ישרה כמקל [תורה תמימה]. פרשנות לשונית אחרת מנתקת את המילה אַיֶּלֶת מבעל החיים, ומסבירה אותה מלשון כוח ומעוז, ואת המילה הַשַּׁחַר מלשון בוקר או חיפוש וביקוש. לפי דרך זו, המזמור נאמר בעוצמה רבה עם עלות השחר, או מתוך חיפוש ודרישה של ה' [רש"י, רד"ק, אבן עזרא].
ברובד הסמלי וההיסטורי, הפרשנים חלוקים לגבי הדמות או התקופה שעליהן נסוב המזמור. יש המייחסים את המזמור לדוד המלך עצמו, שנמצא בסכנת חיים בעת בריחתו מפני שאול או כאשר כמעט נהרג בקרב, וקורא לה' מתוך המיצר [רד"ק, מאירי].
גישה נפוצה אחרת רואה במזמור נבואה על אסתר המלכה ועל עם ישראל שהיו נתונים בסכנת השמדה בגלות בבל [רש"י, רד"ק, אלשיך, מאירי]. לפי גישה זו, מתעוררת השאלה מדוע נכתב מִזְמוֹר לְדָוִד אם הוא עוסק באסתר. התשובה לכך נעוצה בעובדה שדוד המלך חס על חייו של שמעי בן גרא, וממנו יצאו לימים מרדכי ואסתר. לכן, הזכות על הצלת ישראל נזקפת לדוד, שבלעדיו אסתר לא הייתה באה לעולם [אלשיך].
פירוש נוסף ומרכזי מייחס את המושג אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר לכנסת ישראל הנמצאת בגלות הארוכה. עם ישראל נמשל לאיילה אהובה וליופיו וזוהרו של השחר, אך כעת הוא שרוי בחשכה, נדמה כעזוב ונשכח, וזועק לגאולה מתוך הגלות [רש"י, רד"ק, מאירי].
מתוך שלל הפירושים עולה כי שם המזמור מקפל בתוכו את המעבר החד שבין שני חלקי הפסוקים שיבואו אחריו. אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מסמלת את נקודת הגבול המדויקת שבין החושך לאור, בין צרה לישועה, ובין ייאוש מוחלט לבין ביטחון חזק בהשגחת ה' ובנס שעתיד להתרחש [מלבי"ם].