ההכרה האוניברסלית בשלטונו המוחלט של ה' היא תכליתו של תהליך היסטורי שבו כל עמי העולם יבינו למי נתונה הסמכות האמיתית. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפסוק זה מכוון לעתיד לבוא, לזמן שבו יכירו כל הגויים כי הריבונות שייכת בלעדית לה' וחוזרת אליו [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מצב עתידי זה מקביל לנבואת זכריה "והיה ה' למלך על כל הארץ", והוא נועד להביא לקצה את המחלוקת והמבוכה הקיימות בעולם, כך שתשרר אחדות מוחלטת שבה ה' אחד ושמו אחד [מאירי].
מבחינה תחבירית, המילה וּמֹשֵׁל נקראת כאילו נכתב במפורש "וה' מושל בגוים", בדומה לקיצורי לשון אחרים במקרא [אבן עזרא].
הפרשנים עומדים על ההבדל המהותי שבין המונחים הַמְּלוּכָה לבין מֹשֵׁל. בעוד שמלך שולט מתוך הסכמה ורצון של העם, "מושל" מפעיל את סמכותו ביד חזקה [מלבי"ם]. שילוב שני המושגים מלמד שכאשר הריבונות תהיה של ה' ולא של בשר ודם, שלטונו על הגויים יתבסס גם על הכנעתם בפניו [אלשיך].
הערה נוסחית הנוגעת למילה וּמֹשֵׁל מצביעה על כך שבספרים המדויקים המילה נכתבת בכתיב חסר, ללא האות וו לאחר המם, וזאת על פי כללי המסורה [מנחת שי].