תחושת חידלון עמוקה, ייאוש וקריסה פיזית מוחלטת ניבטים מבעד למילות הפסוק. הדובר מתאר מצב שבו גופו קורס אל מול סבל ופחד עצומים, עד שהוא חש כי הוא עומד על סף המוות.
המילים יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי מתארות אובדן של לחלוחית החיים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה "כוח" מתייחסת לנוזלי הגוף ולליחה הטבעית המעמידה ומקיימת את האדם. מרוב צער ופחד, לחלוחית זו התייבשה לחלוטין, והדובר נותר שברירי, מפורר מבפנים ונטול חיות כמו חרס יבש או כזקן בא בימים [אבן עזרא, המאירי, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים את המילה "כחי" כהיפוך אותיות של המילה "חכי" (החיך שלי), דבר המתקשר להמשך הפסוק ולחוסר היכולת לדבר [רד"ק, אבן עזרא], או ככינוי לרוק ולליחה שבפה [רד"ק].
החרדה והצער גורמים ליובש קיצוני בפה, עד שהלשון נדבקת ומונעת מהדובר לזעוק לעזרה או להשיב למחרפיו [מצודת דוד, מלבי"ם, המאירי]. הפרשנים נחלקו בביאור המילה מַלְקוֹחָי. דעה אחת מסבירה שאלו הם החניכיים, הלסתות או החיך העליון והתחתון, שנקראים כך משום שהם "לוקחים" את המאכל בזמן הלעיסה [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ, המאירי]. דעה שנייה קושרת את המילה לכלי העבודה "מלקחיים"; כלומר, השיניים סגורות כבמלקחיים של נפח, או שהדובר חש כאילו לשונו תפוסה במלקחיים ואינו מסוגל להניעה [רש"י, אבן עזרא, המאירי].
מעבר לתיאור הפיזי של וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי, יש שראו בהדבקת הלשון ביטוי אלגורי לשיתוק רוחני וביטול העיסוק בתורה שבכתב ובעל פה בעקבות גזירות הגלות [רד"ק]. פרשנות נוספת רואה בכך תיאור של אובדן חושים המדמה את האדם למת ממש, בדומה לתחושותיה של אסתר המלכה בעת שנלקחה בעל כורחה להפוך לכלי עבור אחשורוש [אלשיך].
מתוך חוסר האונים המוחלט, הדובר מבין כי אפסה כל תקווה להינצל. המילים וְלַעֲפַר־מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי מבטאות את התחושה שהוא כבר מוכן ומזומן לרדת אל הקבר, להיות מדוכא במוות ולהפוך לעפר [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, המאירי, מלבי"ם]. הפרשנים מסכימים כי הפועל תִּשְׁפְּתֵנִי נגזר מלשון "שפיתה", כמו שפיתת סיר על גבי האש. כלומר, הדובר חש כי ה' עורך ומכין אותו לקראת מותו, כשם שמניחים, מסדרים ומושיבים קדרה על הכיריים [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון, מלבי"ם].