תהלים, פרק כ״ב, פסוק ט״ז

יצא לכם פעם להרגיש כל כך מבוהלים או לחוצים, עד שהפה שלכם הפך להיות יבש לגמרי ולא הצלחתם להוציא מילה? תיאור דומה מופיע כאן, על אדם שנמצא בצער ובפחד גדול מאוד, עד שהגוף שלו ממש נחלש. הוא מתאר כיצד כֹּחִי, כלומר הרעננות והמרץ הטבעיים של הגוף שלו, התייבשו ונעלמו. הוא מרגיש שברירי כמו חתיכת אדמה יבשה, ולכן הוא אומר שזה יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ. מרוב חרדה, הפה שלו מתייבש כל כך עד שהוא מרגיש מצב של וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי. המילה מלקוחיים מתארת את הלסתות והחניכיים שלנו שלוקחות ולועסות את האוכל. הלשון שלו נדבקת אליהן, ואין לו אפילו יכולת לצעוק ולבקש עזרה. מתוך החולשה העצומה הזו, הוא אומר לה' תִּשְׁפְּתֵנִי. מילה זו מזכירה את הפעולה של הנחת סיר כבד ומסודר על האש. הוא מרגיש כאילו מניחים אותו לאט לאט על האדמה, אל וְלַעֲפַר־מָוֶת, למקום הכי נמוך של עפר וחולשה, בלי שום כוח לקום בכוחות עצמו.