זעקתו של אדם נרדף ומבודד החש כי ה' עזבו, ותפילותיו אינן זכות למענה [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מציעים שתי גישות מרכזיות לזהות הדובר ולמצבו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי דוד המלך אומר תפילה זו על העתיד, והיא נאמרת מנקודת מבטה של כנסת ישראל הגולה. אף שהדברים מנוסחים בלשון יחיד, הם מבטאים את קולה של האומה כולה, הסובלת בגלות כאיש אחד ובלב אחד [רש"י, רד"ק, מאירי]. מנגד, על פי מסורת חז"ל, מילים אלו נאמרו על ידי אסתר המלכה. כאשר נכנסה לחצר הפנימית של המלך אחשוורוש והגיעה לבית הצלמים, נסתלקה ממנה השכינה. באותו רגע זעקה אסתר ותהתה מדוע נעזבה; האם משום שה' דן אותה על מעשיה שנכפו עליה כאילו עשתה אותם מרצון, או שמא נענשה על כך שכינתה את המלך "כלב" [תורה תמימה]. היא קבלה על כך שה', שהיה עמה עד כה גם בתוך טומאת הארמון, בחר לעזוב אותה דווקא ברגע הגורלי שבו ישועת ישראל תלויה בה, וחששה שמא תאבד וישועת ישראל תצמח ממקום אחר [אלשיך].
הכפילות במילים אֵלִי אֵלִי אופיינית לאדם הנמצא בצרה גדולה וזועק לעזרה [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד, מאירי]. חזרה זו נועדה להדגיש את הפער הכואב בין העבר להווה: אתה היית צורי ומשגבי מאז ומעולם, ומדוע עתה עזבת אותי? [רד"ק, מלבי"ם].
המשך הפסוק, רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי, מבטא את עומק הסתרת הפנים. המתפלל קובל על כך שה' התרחק כל כך, עד שלא רק שאינו קרוב להושיע בעת הצרה, אלא הוא רחוק מכדי לשמוע את עצם הצעקה, כך שכביכול אינו יודע על הצרה כלל [מלבי"ם]. הפרשנים נחלקו בהבנת תחביר המשפט. יש המסבירים כי צמד המילים דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי מתייחס לעצם התפילה והזעקה של האדם השואל מדוע ה' רחוק מלהושיעו [מצודת דוד, רד"ק]. אחרים מפרשים כי התפילות עצמן רחוקות מלהישמע ומלהביא ישועה, מה שרומז על התמשכותו המייסרת של זמן הגלות [מאירי, רש"י]. מבחינה לשונית, יש הסבורים כי המילה "אלי" חסרה אך משתמעת בחלקו השני של הפסוק, כאילו נאמר: "אלי, רחוק מישועתי הם דברי שאגתי". השימוש בצירוף דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי נועד לבטא את אנושיותו של הדובר, המביע כאב חייתי ומתפרץ (שאגה) באמצעות מילים של בני אדם [אבן עזרא].