אימת האויבים המקיפים את המשורר מומחשת באמצעות דימויים של חיות טרף אכזריות המאיימות לכלות אותו. המילה פָּצוּ פירושה פתחו, כלומר האויבים פתחו את פיהם במטרה לבלוע את קורבנם [אבן עזרא, מצודת ציון, מצודת דוד]. המילה אַרְיֵה נכתבה ללא כ"ף הדמיון, אך משמעותה בפסוק היא "כאריה" [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציעים מספר זיהויים לאותם אויבים. יש המסבירים כי מדובר בהמשך ישיר לפסוק הקודם, בו האויבים נמשלו לפרים; אף על פי שפרים אינם נוהגים לטרוף, הם מתנהגים כעת באכזריות של אריה [רד"ק, אבן עזרא]. אחרים רואים באריה משל למלך גדול ומאיים [מאירי], ויש המזהים אותו באופן ספציפי עם נבוכדנצר [רש"י].
הביטוי טֹרֵף וְשֹׁאֵג מתאר את התנהגות האויב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שסדר המילים מצביע על כך שהאריה קודם כל טורף את טרפו, ורק לאחר מכן שואג מתוך שמחה, גאווה ותחושת גבורה. בדומה לכך, האויבים מרימים קול של שמחה ומתהללים לאחר שהם מצליחים לפגוע ולבוז את קורבנם [רד"ק, מצודת דוד, מאירי].
מנגד, גישה שונה לחלוטין מפרשת את הפסוק כתיאור של לעג מצד האויבים. לפי פירוש זה, האויבים רואים את המשורר כשהוא שבור ובוכה, ומקניטים אותו באומרם שהוא דומה לאריה שטורף ועדיין שואג. כלומר, הם טוענים כלפיו שהוא כבר השיג את "טרפו" והצליח להגיע לכתר המלכות, ולכן אין לו כל סיבה אמיתית להיות עצוב ולשאוג מכאב [אלשיך].