מצב של פגיעות קיצונית, שבו שבר גופני או חברתי הופך למופע ראווה לעיני אויבים אכזרים, עומד במרכז תיאור זה. הדובר מתאר את מצבו הקשה אל מול מבטם הלועג של סובביו, כאשר הפרשנים נחלקים בשאלת מהות התיאור, האם מדובר בתיאור פיזי, נפשי או משפטי.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מבינה את המילים אֲסַפֵּר כָּל עַצְמוֹתָי כתיאור של רזון וחולשה קיצוניים. בעקבות הסבל, הגלות או המחלה, הדובר כה רזה ונטול בשר עד שעצמותיו בולטות והוא יכול ממש לספור אותן אחת לאחת [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי]. יש המוסיפים כי מדובר בספירת עצמות שבורות ומרוסקות [ביאור שטיינזלץ], או שהבלטת העצמות מתוך חולשה נועדה להוכיח לאויביו כי הוא כלל אינו ראוי למלכות [אלשיך].
גישה שונה מפרשת את המילה אֲסַפֵּר במשמעות של סיפור ותיאור. לפי קו מחשבה זה, הדובר מתאר את הכאב העז השורר בעצמותיו [רש"י], או מספר כיצד עצמותיו מתפרדות ומתפרקות ממנו [אבן עזרא]. פירוש מטאפורי נוסף רואה במילה עַצְמוֹתָי דימוי לאנשיו הקרובים של הדובר, אשר נטשו אותו והתפזרו בעת צרה במלחמה [אבן עזרא].
מנגד, קיימת קבוצת פרשנים המבינה את המילה עַצְמוֹתָי מלשון עוצמה, כוח או טענות משפטיות. לפי גישה זו, הדובר מגיע אל מנהיגי אויביו כדי לספר את טענותיו נגד העוול שנעשה לו, או לחלופין, כדי להתפאר בפניהם בגבורתו ובכוחו למרות מצבו [רד"ק, מאירי, מלבי"ם].
חלקה השני של התמונה מתמקד בתגובת האויבים: הֵמָּה יַבִּילוּ יִרְאוּ בִי. הפרשנים מדגישים כי השימוש בפועל ראייה בתוספת האות בי"ת (יִרְאוּ בִי) מצביע תמיד על מבט שלילי של גנאי ולעג [רד"ק, מלבי"ם, מאירי]. האויבים עומדים מנגד, שמחים לאידו של הדובר [רש"י], וממתינים למפלתו הגמורה [ביאור שטיינזלץ]. בין אם הדובר חושף את חולשתו הפיזית ובין אם הוא מנסה להציג את טענותיו ועוצמתו, תגובתם אחידה: הם מביטים בו בבוז, בשנאה ובנקמה [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. עם זאת, יש המזהים במבטם הבלתי פוסק גם רובד נוסף, שכן למרות מראהו החלש הם אינם מסוגלים להסיר ממנו את עיניהם, דבר המעיד על חן מאת ה' שעדיין נסוך עליו [אלשיך].