ההישרדות והקיום של הסובל מהווים עדות חיה להשגחתו של ה', המוכיחה כי הוא אינו מתעלם ממצוקתם של הנדכאים [ביאור שטיינזלץ]. ההכרה העולה מכאן היא שסבל או עוני אינם מעידים על דחייה אלוהית, שכן ה' משגיח על העולם התחתון ואינו מתעלם מבריותיו [מלבי"ם].
הפרשנים מסבירים כִּי לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ, כלומר ה' לא זלזל, לא הרחיק ולא שנא את הסובל [אבן עזרא]. המילה שִׁקַּץ מתפרשת כאן במשמעות של תיעוב ומיאוס [רד"ק, מצודת ציון]. ה' אינו מביא את העוני על האדם מתוך בוז או משום שהוא מחשיב אותו כדבר חסר ערך שאין צורך להשגיח עליו [מלבי"ם].
בביאור הצירוף עֱנוּת עָנִי, מתפצלים הפרשנים לשלוש גישות מרכזיות:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה עֱנוּת כנגזרת ישירה של המילה עוני, כלומר ה' אינו מואס בעצם הסבל והמצוקה של העני [רד"ק, אבן עזרא].
הגישה השנייה רואה במילה עֱנוּת לשון הכנעה. לפי פירוש זה, ה' אינו מבזה את השפלות והענווה של העני הנכנע לפניו [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם].
הגישה השלישית קושרת את המילה עֱנוּת לשורש של דיבור, צעקה ומענה לשון. לפיכך, הכוונה היא לזעקתו ולתפילתו של הדל, שאותה ה' אינו דוחה [רש"י, מאירי, אבן עזרא].
מתוך כך, וְלֹא הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ משמעו שה' אינו מעלים את עיניו מן המתרחש. ההוכחה לכך היא שוּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ, כאשר העני זועק ומתפלל אל ה' לישועה, הוא שומע בעברו ונעתר לו [רד"ק, מצודת דוד, מאירי].
מעבר למשמעות האישית, יש הרואים בפסוק זה גם הצהרה לאומית. גישה אחת מפרשת כי זהו וידוי עתידי שיאמרו ישראל בצאתם מן הגלות, כהודאה על כך שה' לא בזה לעוניים בעת פיזורם [רד"ק]. גישה אחרת קושרת זאת לאירועי הצלה היסטוריים, שבהם עם ישראל התענה, שמר על נאמנותו לה' ולא חטא, וכאשר זעק אליו מתוך הצרה תפילתו נשמעה מיד והוא ניצל [אלשיך].