המשורר עובר מתיאור הקרבה האלוהית בעבר לזעקה נואשת לנוכחות מיידית של ה׳ לנוכח סכנה מתקרבת. תחושת הבדידות המוחלטת והיעדר משענת אנושית מעצימות את דחיפות הבקשה.
אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי: בהמשך לפסוקים הקודמים שתיארו כיצד ה׳ היה קרוב לאדם עוד מבטן אמו, הבקשה כעת היא שה׳ לא יתרחק ממנו גם בזמן הגלות ובעת הצרות [רד"ק]. בקשה זו מהווה למעשה את תחילתה של התפילה עצמה [מלבי"ם]. השימוש במילה תִּרְחַק לעומת המילה קְרוֹבָה בהמשך, משמש כאמצעי ספרותי של ניגוד [אבן עזרא]. יש המבארים ניגוד זה בכך שהצרה קרובה בדיוק במידה שבה ה׳ רחוק [מאירי], אך מנגד, אם ה׳ רק יתקרב, הרי שהצרה תתרחק [רד"ק].
הבקשה שלא להתרחק מנומקת בשתי סיבות הקשורות זו בזו:
הסיבה הראשונה היא כִּי צָרָה קְרוֹבָה, כלומר הסכנה ממשמשת ובאה ויש צורך בהצלה מהירה ודחופה [מצודת דוד].
הסיבה השנייה היא כִּי אֵין עוֹזֵר. הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא שאין בעולם שום כוח או אדם אחר שניתן להישען עליו מלבד ה׳.
הפרשנים מציגים קשרים שונים בין שתי הסיבות הללו. דרך אחת להסביר זאת היא מבחינה הגיונית: עוזר יכול להרשות לעצמו להתרחק רק באחד משני מצבים, או שהסכנה רחוקה ויש לו זמן לשוב בעת הצורך, או שיש לנעזר משענת אחרת שיוכל להיעזר בה בינתיים. אולם במקרה זה, אף אחד מהתנאים אינו מתקיים, שכן הצרה קרובה ואין שום עוזר אחר [מלבי"ם].
גישה אחרת קושרת את הדברים למאורעות היסטוריים, כדוגמת גזירת המן. לפי גישה זו, גם אם הצרה רחוקה מבחינת הזמן שנותר עד להתרחשותה, היא עדיין נחשבת קרובה. הסיבה לכך היא שכאשר נחתמת גזירה קשה ואין שום מליץ יושר או עוזר בשמיים ובארץ, חוסר האונים הופך את הסכנה למוחשית ומיידית. מכאן שהיעדר העוזר הוא עצמו מה שהופך את הצרה לקרובה [אלשיך].