ביטוי עמוק של שפלות קיצונית ודחייה חברתית, שבו הדובר חש כי נשלל ממנו צלם האנוש הבסיסי והוא מעורר מיאוס בכל רואיו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים (רש"י, רד"ק והמאירי) היא כי לשון היחיד בפסוק מייצגת למעשה את קולו הקולקטיבי של עם ישראל כולו, השרוי בגלות וסובל מביזה והשפלה מצד אומות העולם. מנגד, יש שראו בכך את קולו האישי של דוד המלך, המבטא ענווה מוחלטת והקטנה עצמית מול ה' – תכונה המאפיינת את מנהיגי ישראל, אשר בניגוד לגאוותם של מלכי הגויים, ממעטים את עצמם דווקא בשעה שניתנת להם גדולה (תורה תמימה).
המילים וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ מתפרשות בכמה רבדים. ברמה הפיזית, הדובר חש שכוחו תש וחלש כתולעת (מצודת דוד). ברמה התודעתית, אין הכוונה שהאדם באמת חושב שאיננו אנושי, אלא זהו תיאור של האופן שבו אויביו רואים אותו ומבזים אותו, עד שאינו נחשב למאומה בעיניהם (אבן עזרא, רד"ק). אף שבמקומות אחרים נמשלו ישראל לתולעת במובן חיובי, משום שכוחם הרוחני והגנתם תלויים בפה ובתפילה, כאן התחושה היא של שפלות ממשית, שבה הדובר הפך לתולעת חסרת אונים ואיבד את מעלתו כאדם (אלשיך).
מציאות זו יוצרת מצב פרדוקסלי וכואב: הדובר איבד את המעלות והיתרונות של אדם והפך לחלש כתולעת, אך במקביל הוא סובל מהחסרונות של להיות אדם. שהרי, בני אדם אינם שמים לב לתולעת ואינם טורחים לחרף אותה, אך אותו הם ממשיכים להשפיל ולבזות כאדם (מלבי"ם).
תחושת ההשפלה מתעצמת במילים חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם. הדובר הפך למושא לעג כה שפל, עד שבני אדם משתמשים בו כסמל וכמדד של חרפה כאשר הם רוצים לקלל אדם אחר ולאחל לו שיהיה שפל כמותו (מצודת דוד). הביטוי וּבְזוּי עָם משמעותו "עם בזוי" (מלבי"ם), והוא מצביע על כך שהביזיון אינו מופנה רק כלפי אדם בודד, אלא זהו לעג קולקטיבי השמור לעם גדול וחשוב שנפל ממדרגתו, ועתה כל העמים כולם בזים לו ומלעיגים עליו (מלבי"ם, מאירי).