תהלים, פרק כ״ב, פסוק ז׳

יצא לכם פעם להרגיש כל כך קטנים וחלשים, עד שנדמה היה לכם שאף אחד לא מכבד אתכם? לפעמים, כשאנחנו מתפללים אל ה', אנחנו משתפים אותו גם בתחושות הכי קשות שלנו. כשעם ישראל נמצא בגלות וסובל מיחס רע של עמים אחרים, התחושה היא של חולשה גדולה. לכן נאמר וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ. כמובן שהכוונה היא לא שאדם הפך פתאום ליצור קטן שזוחל על האדמה, אלא זו דרך לתאר הרגשה. האויבים מזלזלים בעם ישראל כל כך, עד שהם מתנהגים אליהם כאילו הם בכלל לא בני אדם. יש כאן מצב מאוד כואב: מצד אחד, מרגישים חלשים וחסרי אונים כמו תולעת. מצד שני, אנשים הרי לא עוצרים ברחוב כדי להעליב תולעת או לצחוק עליה, אבל במקרה הזה, האויבים ממשיכים להציק וללעוג כאילו מדובר באדם רגיל. העלבון הזה נקרא חֶרְפַּת אָדָם, מצב שבו מעליבים מישהו כל כך הרבה, עד שאנשים אחרים משתמשים בו כדוגמה כשהם רוצים לקלל מישהו אחר. המילים וּבְזוּי עָם מזכירות לנו שלא מדובר רק באדם אחד, אלא בעם שלם וחשוב שמרגיש פתאום שכל העמים האחרים מזלזלים בו וצוחקים עליו.