תחושת מחנק, בידוד וחוסר אונים עולה מתוך תיאור האדם המוקף באויבים אכזרים מכל עבר, ללא דרך מילוט. המשורר מדמה את עצמו לחיה ניצודה שאין לה לאן לנוס.
אויביו מתוארים ככְּלָבִים נושכים ועזי נפש [מצודת דוד, אלשיך]. הם אמנם פחותים בכוחם מה"פרים" שהוזכרו קודם לכן במזמור, אך הם מכעיסים ומטרידים יותר [אבן עזרא]. סביב אותם כלבים עומדים הציידים עצמם, שהם עֲדַת מְרֵעִים – אנשי רשע ופגעים רעים [ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון, מלבי"ם]. המשורר משתמש בשני פעלים כדי לתאר את המצור: תחילה סְבָבוּנִי, ולאחר מכן הִקִּיפ֑וּנִי, מילה המבטאת היקף שלם וסגור מכל צד, המעיד על כך שטבעת החנק התהדקה לחלוטין [מלבי"ם].
החלק השני של הפסוק, כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי, זכה למספר כיווני פרשנות המציגים נקודות מבט שונות על מצבו של הנרדף:
הגישה הראשונה רואה בכך תיאור של שבר פיזי ורמיסה. ידיו ורגליו של המשורר מושלכות לפני האויבים ונשברות, ממש כאילו הן מרוסקות ומדוקדקות בתוך פיו של אריה המשבר את עצמות טרפו [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
גישה שנייה מפרשת את הדימוי כמצב של שיתוק ואימה. האויבים מקיפים את המשורר כשם שאריה מקיף בזנבו את הטרף ביער; החיות שרואות את המעגל הזה קופאות במקומן מרוב פחד, ואוספות את ידיהן ורגליהן. כך גם המשורר, או עם ישראל בגלות, עומדים משותקים מול רודפיהם. יָדַי וְרַגְלָי מוזכרות כאן משום שהידיים נועדו להילחם והרגליים נועדו לברוח, אך מרוב אימה שתיהן משותקות לחלוטין, כאילו היו כבולות בנחושתיים [רד"ק, מאירי, אבן עזרא].
לעומת פרשנויות אלו המדגישות את חוסר האונים, ישנה גישה שלישית הרואה במילים אלו דווקא ביטוי של עוצמה מפתיעה ונסית. על פי פירוש זה, למרות המצור והחולשה הכללית של הגוף, המשורר אינו נכנע לפחד. דווקא ידיו ורגליו שלו מתמלאות בכוח פלאי וניצבות מול האויבים בחוזק רב, ממש כָּאֲרִי שאינו נרתע מקולות הציידים ומהמונם [מלבי"ם, אלשיך].