זעקתו של המתפלל משלבת בקשה נואשת להצלה מסכנות מיידיות יחד עם הישענות על חסדי העבר. הפסוק משתמש בדימויים של חיות טרף עוצמתיות כדי לתאר את האויבים. אריה מסמל את הסכנה הטורפת והשואגת [אבן עזרא], בעוד שרמים מתוארים כחיות מדבר חזקות [מאירי] בעלות קרניים ארוכות, גבוהות וחזקות מכל שאר הקרנות, עד כדי כך שיש אומרים שהראם יכול ליפול מהר גבוה על קרניו מבלי שיישברו [ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא]. הפרשנים מעירים כי המילה רמים נכתבה חסרת האות אל"ף, אך משמעותה היא ראמים [אבן עזרא, מנחת שי].
הפרשנים מסכימים כי חיות אלו משמשות משל למלכים, שליטים עריצים ואומות תקיפות המאיימים לנגח את ישראל [רד"ק, מאירי]. יש המזהים את הקרניים באופן ספציפי עם שלושים ואחד מלכי האמורי שהיו גבוהים כארזים [רש"י], או עם הצרות והגלויות השונות שישראל סובלים מהן [רד"ק]. גישה ייחודית קושרת את הפסוק לתפילת אסתר המלכה: האריה מסמל את הסכנה בכניסתה אל המלך אחשורוש שלא כדת, ואילו קרני רמים מייצגות את כוחות הטומאה של המן ועמלק המבקשים לכלות את ישראל [אלשיך].
מוקד מרכזי בפסוק הוא השימוש במילה עֲנִיתָנִי בלשון עבר, מיד לאחר הבקשה "הושיעני" בלשון ציווי או עתיד. הפרשנים נחלקו כיצד ליישב פער זמנים זה. הגישה הראשונה מסבירה כי משמעות המילה היא למעשה "תענני" – בקשה שה׳ ייעתר לתפילה וימנע מהאויבים לנגח את המתפלל, שימוש לשוני המצוי רבות בדברי נבואה [רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, גישה שנייה מפרשת את המילה כפשוטה, בלשון עבר. המתפלל פונה אל ה׳ ומזכיר: הרי מעולם כבר עשית עמי חסד, ענית לי והוצאת אותי מצרות גדולות שבהן הייתי תלוי כביכול על קרני ראמים, ולכן כשם שהושעת אותי בעבר – כך הושיעני גם עתה מפי האריה [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם]. קריאה זו גם יוצרת ניגוד לנאמר בתחילת המזמור "אקרא יומם ולא תענה", ומבטאת את הביטחון העמוק בישועת ה׳ [אבן עזרא]. על פי הגישה הקושרת את הפסוק לאסתר, לשון העבר מבטאת את התובנה שברגע שה׳ מציל את חייה הפרטיים מפי האריה, זהו סימן לכך שהוא כבר נענה לה והושיע את ישראל כולם מקרני הראמים [אלשיך].