הביזה שמבצעים האויבים מגיעה לנקודת קיצון של השפלה מוחלטת, שבה הם שוללים מהאדם לא רק את ממונו ורכושו הכללי, אלא גם את מעטפת ההגנה האישית ביותר שלו. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהכתוב משקף גזל טוטאלי של כל נכס, עד כדי הפשטת הבגדים מעל גופו של הקורבן בעודו בחיים וחלוקתם בין הבוזזים [רש"י, רד"ק, המאירי, ביאור שטיינזלץ].
באשר למבנה המשפט, קיימת מחלוקת האם ישנו הבדל בין שני חלקיו. מחד, יש הרואים בכפילות הלשונית חזרה על אותו הרעיון במילים נרדפות לשם חיזוק המסר [מצודת דוד]. מאידך, פרשנים אחרים מצביעים על הבחנה מהותית בין המונחים. המילה בגְדַי מתייחסת ללבוש הכללי המורכב ממספר פריטים, ולכן האויבים יכולים פשוט לחלק אותם ביניהם. לעומת זאת, המילה לְבוּשִׁי מכוונת לבגד מיוחד ויחיד, כדוגמת לבוש מלכות. מכיוון שבגד כזה אינו ניתן לחלוקה מבלי שייהרס, האויבים נאלצים להפיל עליו גורל כדי לקבוע מי יזכה בו בשלמותו [מלבי"ם].
ההתעסקות המדוקדקת בבגדים והפלת הגורל סביבם מצביעות על מעמדו הרם של הקורבן, שכן התנהגות זו מובנת בעיקר משום שמדובר בבגדי מלכות יקרים שמעוררים את תאוותם של האויבים [אבן עזרא]. קו מחשבה ייחודי אף מציע תרחיש שבו האויבים חומדים את בגדיו הרגילים ומחלקים אותם ביניהם, בעוד שהגורל מופל על בגד מלכות שהם עצמם הביאו כדי להלבישו, והם מתחרים מי יזכה בכבוד להגיש לו אותו [אלשיך].
למרות תחושת חוסר האונים העולה מן הביזה וההפשטה הפומבית, נשמרת בתוך התיאור גם נקודת אחיזה של תקווה. אף שהאויבים שוללים את הרכוש וקורעים את המעטפת החיצונית של האדם, כוחם מוגבל לבגדים בלבד. אין ביכולתם לגעת בגופו או לפגוע בו פיזית, שכן ה' נמצא קרוב ומוכן להושיעו [מלבי"ם].