המשכיות האמונה, מסירת המסורת והמעמד הייחודי של עובדי ה׳ עומדים במוקד ביאור זה, המציג את הקשר הבין־דורי של הנאמנות לאל. מבחינה תחבירית, הפרשנים מעירים כי לפני המילה זֶרַע חסרה מילת זיקה, ויש להבין את הכתוב כאילו נאמר "זרע אשר יעבדנו" [אבן עזרא, מלבי"ם].
באשר לזהותו של אותו זֶרַע, הגישה המרכזית רואה בכך כוונה לזרע ישראל העובדים את ה׳ בתמידות מימי קדם [רש"י, רד"ק, מאירי]. גישה רחבה יותר רואה במושג זה התייחסות לכלל הצדיקים והמאמינים שעבדו את ה׳ מעולם [מצודת דוד, מלבי"ם], או לבניהם של הענווים שהוזכרו מוקדם יותר במזמור [אבן עזרא]. מנגד, קיימת זווית פרשנית המייחסת את הפסוק לצאצאים עתידיים ספציפיים שהם בגדר זרע ראוי וצדיק [תורה תמימה]. לפי קו מחשבה זה, דוד המלך התכוון לצאצאיו העתידיים של שמעי בן גרא – מרדכי ואסתר – שזכותם העתידית לעבוד את ה׳ עמדה לסבם והגנה עליו מפני עונש מוות, אף על פי שטרם באו לעולם [אלשיך].
המשך הפסוק, יְסֻפַּר לַאדֹנָי לַדּוֹר, מתפצל לשני נתיבי פרשנות עיקריים הנגזרים מהמשמעויות השונות של השורש ס.פ.ר: סיפור וספירה.
הנתיב הראשון מפרש את המילה מלשון סיפור והעברת מסר. על פי גישה זו, הזרע העובד את ה׳ יספר לדור הבא ולדורות האחרונים את תהילות ה׳, נסיו ומעשיו [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד, שטיינזלץ]. העברת מסר זו נוגעת גם לחוזרים בתשובה, שמעמדם נחשב כשל עם שנולד מחדש לאחר שעוונותיהם נתכפרו [חומת אנך].
הנתיב השני מפרש את המילה מלשון מניין, חשיבות ושיוך. לפי גישה זו, המשמעות היא שאותו זרע יימנה וישויך ישירות לה׳. גם אם בעתיד אומות העולם ישובו להאמין באל, זרע ישראל יזכה למעמד ראשוני וייחודי, ורק הוא ייקרא לנצח "עם ה׳" לאורך כל הדורות [רד"ק, מאירי]. יתרה מזאת, מודגש כי רק הצדיקים העובדים את ה׳ נכנסים למניין הדורות ונחשבים כקיימים, בעוד שהרשעים נחשבים כמי שמעולם לא היו במציאות כלל, ולכן אינם נספרים בדברי ימי העולם [מלבי"ם].